יורוטריפ

נותרו שבועיים אחרונים לטיול הארוך, התזזיתי, מלא הנופים, החוויות והאקשן. צברנו אינסוף חוויות ונופים. מלאן שעות נסיעה. בזמן שנותר, אפשר להרגע, לנוח ולקחת נשימה עמוקה לקראת החזרה למירוץ החיים שמצפה לנו ממש מעבר לפינה.

או ש....... אפשר לעשות רוד-טריפ מאיטליה לספרד- ובחזרה!

עכשיו, זה לא שלא שקלנו את האופציה הראשונה. רק שאז, היינו מפספסים כל כך הרבה רגעים מיוחדים ובלתי נשכחים, כל כך הרבה שיחות-מכונית של נסיעות ארוכות, כל כך הרבה כוסות קפה מנייר עם מכסה, וחלקנו גם היו מפסידים כל כך הרבה זמן מסך...

העיר פיזה, למשל, זכורה לרבים בשל מגדלה העקום בן 7 הקומות, שלמרות שכבר בעת בנייתו גילו שהוא לא תוכנן טוב, הוחלט לקדם את הרעיון הגאוני של להשלים את בנייתו כמתוכנן פלוס להוציא מיליוני אירו על תוכניות של מיטב המהנדסים לדחייה קלה בהתמוטטותו של מספר שנים, על פני הרעיון הפחות פופולרי של לפרק את 3 הקומות שכבר נבנו גרוע ולבנות אותו שוב כמו שצריך. אבל בכל מקרה, אנחנו נזכור את העיר דווקא בזכות פיצריית הפועלים הקטנה והחמודה בה אכלנו פיצה איטלקית אמיתית, בלי המניירות בצורת קופרטו או מס שקר כלשהו אחר שאוהבים לקחת מתיירים תמימים.

נזכור את הפעם הראשונה בה ראינו את הים התיכון, תכול ומנצנץ מתחתינו, סירות דייג מפוזרות כאן ושם, ואת הכפרים העתיקים בצ'ינקויטרה על הצוקים הנושקים לים. הילדים גם יזכרו בוודאי את הגלידה-הכי-טובה-באיטליה שאכלנו בכפר Manarola , אחרי שהרווחנו אותה כהוגן בטיפוס לאורך הצוק התלול בדרכנו מהכפר Riomaggiore הסמוך. אגב, לא בטוחים שהגלידריה הנ"ל הצליחה להחזיק בתואר הנחשק למשך הרבה זמן...

נזכור את הנסיעה באיטליה שנראתה כאילו הלכנו לאיבוד במפעל לייצור גשרים ומנהרות, קצת כמו במשחק של ילדים שסתם מחברים מנהרות לגשרים ולעוד מנהרות ולעוד גשרים כי יש להם מלא כאלה בקופסה אז למה לא.

ואיך אפשר לשכוח את חגיגות יום ההולדת של קוקיונת הבית הלוא היא קוקה שלנו שחגגה 8 סתיוים כשהיא דוהרת להנאתה על קורקינט חשמלי לילדים בטיילת של קאן, ולסיום ארגנה משחק חפש את המטמון משפחתי ברחבי סתם-כפר-שכוח-אל בפרובאנס.

אותו הכפר (שתבינו עד כמה הוא לא מעניין, שאפילו את שמו אנחנו לא זוכרים) ייזכר גם בזכות המאפייה החביבה שסיפקה לנו דקה לפני שנסגרה עוגת יומולדת טעימה, ובזכות פלטת הגבינות המסריחות שקנינו בסתם סופר של הסתם כפר הזה, שמרוב שהן היו מסריחות לבנאדם היחיד שהסכים לאכול מהן נשאר מספיק גם לפיקניק של תחנת ריענון באמצע הדרך ביום שלמחרת. אין ספק שלדעת להעריך מאכלים ששהו הרבה יותר מדי זמן בתוך נעלי ספורט ישנות זו תכונה שמאפשרת לבנאדם לאכול יותר. ככה זה.

מהעיר פיגארס אך מתבקש שנזכור את מוזיאון דאלי היפה והמיוחד, או לכל הפחות את היעדרה של יצירת השעונים המפורסמת שלו (מעניין באמת היכן היא נמצאת...), אבל אנחנו דווקא נזכור את המלצר במסעדת ארוחת הצהריים שלנו. זו הייתה תחנתנו הראשונה בספרד, והתרגשנו לקראת המשך צחצוח הספרדית שלנו, אך אז הסתבר לנו שהמלצר הנחמד יודע פחות או יותר 512 שפות (אומרים שמספר לא עגול משדר אמינות) והוא התעקש לדבר איתנו בעברית.

ניזכר בערגה בעיר סלאו, לכאורה סתם עיר באמצע הדרך, בה ישבנו בכסא נוח על החוף, רגלינו בחול הנעים ובידנו משקה מפנק, צופים באור יום אחרון המפנה מקומו ללילה, ובספרדי בגיל העמידה שנוהג להסתובב בחוף בכל רגע פנוי עם גלאי מתכות ואוזניות ולמצוא בחול אוצרות אבודים (והאמת שבאופן מפתיע למדי, הלך לו בכלל לא רע!).

ביתנו בולנסיה היה בסך הכל דיי סטנדרטי. כמה קירות, מרפסת עם נוף לים.... אבל ההיילייט הרציני היה הסקייט פארק הצנוע על הטיילת מתחת לבית. סקייט פארק שכונתי כזה, לא גדול ויומרני. הוא יכול היה להיות חסר תועלת, אלמלא הגיע מדריך סקייטבורד חמוש במספר בורדים אותם נתן בהשאלה לילדינו הנלהבים, וכך שדרג להם את השהייה בחמש רמות לפחות.

המבוגרים לא ישכחו גם את הפאייה הכי טובה שאכלנו בספרד (ובחיים), אולי בגלל שהיא הייתה הראשונה והיחידה, במסעדה הגדולה והשוממת שמתחת לבית. המלצרית החביבה, המגישה את המנות שמכינה אמה, הסבירה שבימי הקיץ האולם הגדול מלא עד אפס מקום, אבל לקראת סוף ספטמבר היינו בה כמעט לבד.

סער לנצח יזכור מולנסיה את הילדה החמודה בפארק גוליבר בעיר, שניגשה אליו ונתנה לו קסטה מתוקה וטעימה שבאה לו בדיוק בזמן ביום שמשי בהיר בין טיפוס להתגלשות.

מביקורנו בברצלונה נזכור את החברים החדשים איתם בילינו את היום במבצר מונז'ואיק המפורסם, ובעיקר הילדים יזכרו את "סער הקטן" בן ה-5 שתוך רגע הפך לחלק מהכנופייה שלהם ליום אחד (למורת רוחם של הוריו, שלא רגילים שילדם מתרועע עם כנופיית בנדיטים כמו שלנו). יוני יזכר בחיוך במראה אימוני המפרשיות בנמל ברצלונה לקראת תחרות האמריק'ס קאפ המתוכננת לשנה הבאה ממש כאן (רק זה שווה את הכרטיס למבצר, וגם רק זה מה ששווה בכרטיס). וכמובן שלא נשכח את הלילה היחיד שמיכל הסכימה לנסות לשכור חדר בבית של מישהו (אנחנו תמיד שוכרים בית שלם, ומעדיפים להימנע מלחלוק בית עם אחרים). הגענו בלילה לכפר קטנטן בהרים סביב ברצלונה, והמתנו 45 דקות למארחנו הזקן והסטלן שיחזור לביתו ויקבל את פנינו. אחרי שהוא הכניס אותנו בלי שביב התנצלות, והראה לנו את חדרינו, אנחנו התפננו להשכיב את הילדים לישון, בעוד שהוא התפנה לגלגל לעצמו איזה צינגלה של לפני השינה שמילא את חדרנו בעשן הסמיך והמסריח. בדרכנו החוצה כל עוד נפשנו בנו למחרת בבוקר, עצרנו בפתח הסלון כדי להגיד לו יפה תודה ושלום ע"פ כללי הנימוס המקובלים, ומצאנו אותו יושב ומדבר עם גברת שעשתה רושם מכובד, כאשר הוא לבוש בחלוק ורוד ותו לא, ובידו.... הצינגלה של הבוקר כמובן! אחרי מלמול קצר הסתלקנו משם מבלי להסתכל לאחור.

יומנו הבא בברצלונה ייזכר כיום שבו שום דבר לא הלך לפי התוכנית. בפארק גואל אזלו הכרטיסים, בחנויות האופניים לא היו אופניים שמתאימות לכולנו (אפילו שבאתר כתוב שיש). מזל שכבר כמעט השלימו את הבנייה של הסגרדה פמיליה, כך שהצלחנו לראות אותה בדרכנו מכאן לשם. נראה שהקטע של היום הזה היה לראות את הכל מבחוץ. אולי בפעם הבאה שנגיע לברצלונה נזכה גם לראות בה משהו מבפנים.

בקוסטה בראווה חיכתה לנו הפתעה נעימה במיוחד, כשגילינו שהדירה ב-200 שקל ללילה שהזמנו במלון-דירות לא רחוק מהחוף הלבן היפייפה עם מי הטורקיז הצלולים כולל גם כניסה למיני פארק מים בנושא פיראטים בקלאב הוטל הסמוך. מה יכול להיות יותר טוב מזה?

הפתעה נוספת בקוסטה-בראווה הגיעה בצלחת ארוחת הערב של מיכל, שנחרדה לגלות שכאן "דגים" כוללים גם צדפות וג'וקים של ים מכל הסוגים והמינים שהביטו עליה מתוך מחבת הפאייה המהביל. כשהתאוששה מההפתעה, יוני שמח לקבל מנה נוספת (אותה אכל כבר בצרפת ביום למחרת), והטירמיסו על חשבון הבית שיפר את מצב הרוח הכללי פלאים.

כצופים אדוקים בסדרת משחקי הכס, על שלל עונותיה, נזכור לטובה את גירונה, בה מצאנו מספר לוקיישנים בהם צולמו סצנות בלתי נשכחות. החיפוש אחר הנקודות המאוד ספציפיות היה קצת כמו משחק חפש ת'מטמון: כיכר, גשר, סמטה… ואת המדרגות הרחבות המובילות לקתדרלה הענקית אי אפשר היה לפספס. רשימת הנ.צ.ים הספיקה דיי בדיוק למידת הסבלנות שהייתה לילדים, כולל סיוע בצורת מסך שבאמצעותו ניסינו לחבר אותם למטרה הכללית ע"י הצגת הסצנות הרלוונטיות תוך כדי צנזור עצבני, כי… אתם יודעים.

ניזכר באתר הקמפינג הסגור אליו הגענו בפרובנס, את השלולית הקטנה שמכרנו לילדים כ"אגם", האבנים הצרפתיות שעשו לנו דווקא ולא קפצו על פני המים והמפלצת באגם שמדי פעם עשתה גלים והזכירה את נוכחותה. ההורים יזכרו גם את הלילה הקר ונטול המצעים בקראוון זעיר המיימדים. לילדים כמובן זה לא שינה בכלל את החוויה. היה להם עוד לילה נהדר בבית בו לכל אחד היתה המיטה שלו וגם כמה משחקים.

ממונקו נזכור את הארמון המלכותי, השמור בידי שומרים לבושי לבן ובעלי סכין קטנה בקצה הרובה שעל כתפם, צועדים הנה והנה. מזל שפיזרו סביבו תותחי ברזל כבדים ומערומי כדורי תותח. עם זאת, לא נראה לנו שזה יעזור להוד מלכותו מאחר ונראה כי חלק מכדורי הברזל נמסו בשמש והפכו את הערימה כולה לבלתי שמישה ביום פקודה. ממרומי כיכר הארמון נשקף הים התיכון, כחול ומנצנץ באור השמש הנעימה, מזמין לטבילה בחופים הקטנים והאינטימיים הפזורים בין המצוקים, נקיים ומסודרים להפליא.

מלואנו שבריביירה האיטלקית יצאנו עם רעיון לסטארטאפ, שבבסיסו רישום פטנט עולמי על החול בחוף הים שלהם. הוא היה פשוט מושלם, ההמצאה הטובה ביותר מאז החול הקינטי! חוף הים שלהם מלא באבנים קטנות וחלקלקות, כאלה שנעים ללכת עליהן יחפים, לשבת עליהן ולשחק איתן, אבל ברגע שקמים שני ניעורים וכולן נופלות. אין חול בכל החורים- פשוט נקי וזהו. תענוג! ואיזה מים יש פה: חלקים, שקטים, רגועים ונעימים. מוש

ואיך אפשר לשכוח את הסופ"ש הארוך ההוא בבית ללא הווייפיי , כשנגמרה לנו חבילת האינטרנט דווקא ברגעים שהכי היינו זקוקים לה, וגילינו בדרך הקשה שכמו שישבת בארץ, באיטליה אין אף חנות פתוחה בשבתראשון. וככה נותרנו מנותקים מהעולם במשך יומיים שלמים.

כדי ליצור זיכרון נוסף ואחרון מהריביירה האיטלקית הזכורה לטוב, את דרכנו למילאנו בחרנו לעשות על קו החוף, בדרך יפייפיה המתפתלת על המצוקים וגם קצת בתוכם.

עצרנו לטבילה אחרונה בנולי, נשנשנו פיצה בסמטאות העתיקות, נפרדנו לשלום מהים עד לפגישתנו הבאה, והמשכנו בדרכנו לכיוון מילאנו, בה נמצאת נקודת הסיום של טיולנו.

לעיר מילאנו, כמו לכל עיר גדולה, יש הרבה מה להציע. אבל מה שיפה זה שאנחנו כ"כ רוויים בסופו של טיול כ"כ מגוון ומלא, שאין בנו שום לחץ להספיק את הכל, ומה שרואים באיזי זה טוב. אז האיזי שלנו לקח אותנו לדואמו, הקתדרלה הענקית מלאת פסלי השיש שבמרכז העיר, למצודת אבירים ענקית, למוזיאון כלי הנגינה העתיקים שבתוכה ולפארק המטופח שסביבה.

בזיכרוננו ממילאנו ישארו כלי הנגינה העתיקים (ובפרט, הנבל העתיק שגרם לקוקה להחליט שזה בדיוק כלי הנגינה בו היא רוצה לנגן) , הפסל האחרון והבלתי גמור של מיכאלאנג'לו (ולא, זה לא היה פסל בצורת משולש פיצה ששכחו להוסיף עליו אנשובי) ו… הגלידה הכי טובה שאכלנו באיטליה! או שבעצם השניה הכי טובה? אנחנו צריכים להיסגר על העניין הזה מול הילדים, ששומרים אצלם את הדירוג. נעדכן…