טוטו פוטוטו

 בונז'ור מדאם א מיסייה, וברוכים הבאים לארץ הבאגט! לפעמים קצת קשה, אבל בסוף מגיעים לחלק הרך והטעים שבפנים, ולפעמים פשוט מקבלים את הבאגט בשלמותו. אפילו האנשים ישרים וקפוצי-פה כמו באגט.

אחרי חצי שנה של מדינות שהיו פחות או יותר דומות - בשפה, בתרבות, בטמפרטורת המים במקלחת, באוכל...  הגענו למקום בו הכל שונה. קשה לנו לתקשר עם אנשים ולהבין מה קורה סביבנו, התרבות שונה (זה דווקא נחמד ומעניין!), המגורים בסטנדרט אחר (שלום למים החמים במקלחת, למדיח הכלים ולמכונת הכביסה!), והמבחר של האוכל בסופר- וואו. יש ירקות טריים, מאפים וגבינות! ולא, טרם התחלנו להתגעגע לארוז קון פריחולס, על שלל צורותיו. וגם לטורטיות על שלל...

הסתערנו בחדווה על תרבות הבולנז'רי ומאפיו המרנינים שהיו מתחת לסטנדרט הצרפתי המינימלי ביבשת שמעבר לים. אנחנו מדברים כמובן על קרואסונים, ושאר מאפים (חוץ ממקרונים. הם לא עוררו תאבון באף אחד מאיתנו והיחס מחיר לגודל העוגייה לא דחף אותנו לנסות). התבגאטנו והתקרפנו והתקרסאנו, ולמרבה ההפתעה לא משנה איפה אכלנו- תמיד היה טעים :-)

שאר האוכל הצרפתי, איך אומרים... פחות התחברנור

בניגוד לטיול במרכז אמריקה, לטיול בצרפת לא הכנו תוכנית מסודרת- לאן הולכים ומתי. גם בגלל שרצינו לאפשר לעצמנו לו"ז קצת יותר loose  בשביל לסדר את עניין הג'ט-לג, וגם בגלל ש..... זו פריז- כולם יודעים מה יש לראות בפריז. כולם- וגם הילדים. והילדים הגיעו לפריז עם אג'נדה ברורה מאוד. הם רוצים לעלות על מגדל אייפל, לראות אותו ביום וגם בלילה, לראות את הפירמידה של הלובר וגם לראות את המונה ליזה שבתוכו. לא עזרו מחאותינו ותרוצינו העלובים. וטוב שכך, כי הילדים תכננו לנו אחלה של יומיים בפריז!

הרווחנו את הנוף מהאייפל בשקיעה כאשר טיפסנו עליו במדרגות, בעודנו מדלגים בחינניות בין מוכרי הפיצ'פקעס מפטירים לעברם "גרסיאס" מנומס (למה ישר להגיד קישטה?). אחרי שהתמודדנו עם מוכרי הפיצ'פקעס המקסיקניים, מוכרי הפיצ'פקעס האירופאים לא יכולים עלינו. ועדיין קנינו מחזיק מפתחות אייפל לכל ילד. אבל רק את זה!

מלמעלה הצלחנו לזהות את שער הניצחון, אותו ראינו מקרוב רק זמן קצר קודם לכן, ועוד מבנים רבים ויפים שלא הצלחנו להדביק להם שם.

התחנה הבאה ברשימה של הילדים הייתה הפירמידה השקופה של הלובר. ההורים כבר ראו איך אנחנו מסמנוים על הפירמידה וממשיכים להעביר יום רגוע בשמש בגני טילרי הסמוכים. כמובן שעם האוכל בא התאבון, ועם הגיענו ללובר הגיע גם הרצון לערוך עם הגברת עליזה היכרות קרובה ואישית. כאמור, עבור ההורים ההיכרות עם הנ"ל לא הייתה הכרחית כלל. הילדים לא שחררו, הפצירו והפצירו, שכנעו נימקו והסבירו. כשהסתכלנו רגע מהצד על הסיטואציה, לא האמנו שאנחנו נמצאים בה- מי שמע על ילדים שמתעקשים לגרור את הוריהם למוזיאון לאומנות?? זה לא אמור להיות הפוך, שההורים הנלהבים גוררים למוזיאון האומנות את ילדיהם המשועממים?  ולו רק בגלל שהיינו כל כך גאים בילדינו שוחרי האומנות, הסכמנו ונכנסנו למוזיאון.

הלובר הוא מוזיאון גדול מאוד, המתפרס על פני כמה מבנים וכמה קומות. מטרת העל שלנו היא למצוא את המונה ליזה, לפני שנלך לאיבוד במוזיאון או שנאבד עניין. התייחסנו לעניין ממש כמו מבצע קומנדו. בחנו היטב את מפת המוזיאון, איתרנו את היעד ובחרנו את הדרך המהירה ביותר אליו. כמובן שעזרו שלטי ההכוונה הממוקדים שכיוונו אותנו היישר לקבוצה הגדולה של האנשים שכנראה שגם הם חברים ביחידות קומנדו מקבילות שנשלחו לאותו המבצע. המבצע הסתיים בסוף טוב- ובו אנחנו ניצבים בשורה הראשונה מול סניוריטה ליזה. והיא אפילו חייכה אלינו וליוותה אותנו במבטה כשחלפנו על פניה.

בדרכנו החוצה שמחים וטובי לב הצלחנו להתרשם מעוד מספר יצירות אומנות- ציורים, פסלים וכתרים נוצצים מיהלומים, ככה שהצלחנו ליהנות מהמוזיאון לפני שהוא הצליח להתיש אותנו. 

אחר כך זרמנו לסיבוב בגני טילרי הסמוכים, כדי שגם ההורים ירגישו שיש להם סיי בטיול הזה. השתזפנו בשמש ליד המזרקה והאכלנו את הברווזים. הא.

רגע לפני שנפרדים מהעיר הגדולה לטובת עיירת הרים בגבול צרפת-איטליה, רצינו לברר מה על בגורלה של כנסיית נוטרדאם, אשר התחפשה ללפיד ונשרפה כמעט כליל לפני כמה שנים. גילינו שעבודות השיפוץ והשחזור מתבצעות במרץ, וצפויות להסתיים לפני ביקורנו הבא באזור.

מבירת הבאגטים העולמית והבלתי מעורערת עברנו לבירה אחרת, קצת פחות מוכרת- בירת ממלכת בית סבויה, שמברי. עיירת ההרים הזו, הממוקמת באזור האלפים ונמצאת הרחק ממעוזי התיירות הקלאסיים של צרפת, התגלתה כפנינה של ממש. נקודת הפתיחה שלה הייתה מבטיחה, עם היסטוריה שהולכת אחורה כמעט 1000 שנים, מרכז עיר עתיק מלא בסמטאות וארמון אמיתי שצופה על הנתינים מלמעלה. את נתוני הפתיחה הללו ניסו חכמי העיירה לקחת צעד אחד קדימה, ובגאוניותם הרבה בנו מסלול לסיור באזור העיר העתיקה שתופר את כל נקודות העניין, ומסומן לכל אורכו עם מטבעות זהובים המוטבעים ברצפה עם תבליט  של.... פיל!  הוווווו כמה הילדים אהבו למצוא את הפיל-פילים האלה. בזכותם הצלחנו לסייר בעיר העתיקה בדילוגים מפיל אחד למשנהו. כמובן שלא פספסנו את ההזדמנות ונכנסנו לארמון בית סבויה, שם יכולנו להבין איך היו חיים כאן פעם. 

ארמון מלפני 1000 שנה זה מגניב והכל, אבל אם שואלים את הילדים מה היה ההיילייט שלהם בביקור בשמברי, כנראה שהם יענו פה אחד שהם הכי אהבו את בית הקפה הקטן עם השוקו הכי טעים המקושט בהר של קצפת ותוספות מפנקות. אין מה לעשות, שוקולד קודם להכל. זו אחת מעובדות החיים. אה, וגם הקרפ שאכלנו היה לא רע. כאלה אנחנו- מתמזגים עם המקומיים.

האמת היא שיש הרבה מה ללמוד מהצרפתים. הכל מאוד מסודר, מאוד נקי ומוקפד. שמים פה דגש על איכות החיים ומשקיעים באומנות ובזמן הפנאי. ברחוב שלנו בשמברי היתה חנות פסנתרים ובריכת שחייה. תערוכה יפה בתיאטרון העתיק של מקלדות נגינה נדירות כאלה שניגן איתן סטיבי וונדר ועוד שועי עולם, ברחוב המוני אופניים ואנשים שעושים ספורט. חיים טוב. 

ועדיין, לא ניתן להאשים את הצרפתים בנחמדות יתר. אמנות בכל פינה, אך חיוכים הם נדירים כאן. בבוקר יום גשום, חיכינו לאוטובוס לאיטליה. קנינו קפה באיזה ביסטרו. קפה חמוץ כמו הפרצוף של הבריסטה וכל יושבי המקום. עלינו על האוטובוס שהגיע סוף סוף. קידם את פנינו הקונדוקטור/עוזר נהג. איטלקי שניכר על פניו השמחות ובטנו העגלגלה שתזונתו מתבססת על פיצה טעימה מידי. הוא, עם חיוך שלא ראינו מהרגע שנחתנו בפריז, אומר לנו לשבת איפה שרוצים (למרות שקיבלנו מייל יומיים לפני שהחליטו להחליף לנו את הכסאות השמורים באחרים). אין מקום ביחד, אז הוא מתחיל להקים ולהזיז חמוצים יותר או פחות כדי שהבמביני יוכלו לשבת יחד ליד השירותים המסריחים.

פרונטו א-איטליה