חלום משפחתי בספרדית

נעמדת, שוב, מול לוח המשימות התלוי על דלת הממ"ד. חודש. 4 שבועות.  חוזרת ובודקת, האם באמת עשינו את כל מה שהיינו צריכים לעשות עד כה? אילו משימות אפשר לקדם עוד השבוע?  ושוב אותה המסקנה, שמה שאפשר לעשות עכשיו כבר עשינו (לפחות הרוב….), ועדיין נשארת רשימת משימות מכובדת לימים האחרונים.   מצד אחד אין מה לעשות כרגע, מצד שני, מסתכלים סביב בבית, ולחשוב שבעוד כמה שבועות תגור כאן משפחה אחרת, ואנחנו נחייה מציוד שיידחס אל תוך כמה תרמילים. יש פה איזה עבודת אריזה כפולה, לא מרובה, אבל מתוחכמת, ולא ברור איך זה יתבצע בדיוק. איכשהו, לא משנה כמה מנסים להיות מתוכננים, לעשות כל מה שאפשר מראש ולהשאיר מינימום לרגע האחרון, בכל זאת דברים לא תמיד הולכים כמתוכנן, יש לפעמים בלת"מים שקופצים, והכל מתנקז לשבועות הבודדים הללו. המזל הוא שכך או אחרת, יש לנו תאריך ושעה, ולא משנה מה יהיה, ברגע שנשב במטוס- נגמר הלחץ של ההכנות ומתחילים את המסע באמת. חוזרת לכסא וממשיכה לעבוד, ביום הרגיל שלי, מתוך השבוע הרגיל שלי, ולשגרה הרגילה שלי, שבעוד זמן לא רב תהיה רק זיכרון. ולצד השגרה, הולכת ומתפתחת לה רשימה שלמה של דבר...