חודש לתחילת המסע

נעמדת, שוב, מול לוח המשימות התלוי על דלת הממ"ד. חודש. 4 שבועות. 

חוזרת ובודקת, האם באמת עשינו את כל מה שהיינו צריכים לעשות עד כה? אילו משימות אפשר לקדם עוד השבוע? 

ושוב אותה המסקנה, שמה שאפשר לעשות עכשיו כבר עשינו (לפחות הרוב….), ועדיין נשארת רשימת משימות מכובדת לימים האחרונים.  

מצד אחד אין מה לעשות כרגע, מצד שני, מסתכלים סביב בבית, ולחשוב שבעוד כמה שבועות תגור כאן משפחה אחרת, ואנחנו נחייה מציוד שיידחס אל תוך כמה תרמילים.

יש פה איזה עבודת אריזה כפולה, לא מרובה, אבל מתוחכמת, ולא ברור איך זה יתבצע בדיוק.

איכשהו, לא משנה כמה מנסים להיות מתוכננים, לעשות כל מה שאפשר מראש ולהשאיר מינימום לרגע האחרון, בכל זאת דברים לא תמיד הולכים כמתוכנן, יש לפעמים בלת"מים שקופצים, והכל מתנקז לשבועות הבודדים הללו. המזל הוא שכך או אחרת, יש לנו תאריך ושעה, ולא משנה מה יהיה, ברגע שנשב במטוס- נגמר הלחץ של ההכנות ומתחילים את המסע באמת.

חוזרת לכסא וממשיכה לעבוד, ביום הרגיל שלי, מתוך השבוע הרגיל שלי, ולשגרה הרגילה שלי, שבעוד זמן לא רב תהיה רק זיכרון.

ולצד השגרה, הולכת ומתפתחת לה רשימה שלמה של דברים שאותם אנחנו מחליטים לדחות ל"אחרי שנחזור" - המועד הרחוק ההוא, שנמצא מעבר לקו האופק שלנו כרגע. 

הרשימה מכילה דברים גדולים, כמו להחליף מקרר או לצבוע את הבית, דברים בינוניים, כמו לכוון את הפסנתר, וגם דברים קטנים כמו להוסיף את הכתובת של חברה של קוקה לשם של האמא שלה בטלפון של יוני כי אחרת הוא בכל פעם מחדש לא זוכר מאיפה להגיע לאסוף את קוקה… (וזה מצחיק שבשביל לתאר את הדבר הכי קטן שיש לנו ברשימת אחרי-שנחזור השתמשנו בהכי הרבה מילים).

אירוע מרגש נוסף נרשם השבוע - אירוע מכירתו של סבסטיאן - הלא הוא מכוניתנו (ולא נציין כאן עד כמה אהבנו אותו, מפאת כבודו…). עד לפני שבוע, בכלל לא חשבנו למכור אותו, והנה תוך 4 ימים מצאנו את עצמנו חודש לפני הנסיעה ובלי האדון המכובד הנ"ל. אחת ההחלטות הטובות שעשינו בזמן האחרון ואחד הביצועים המושלמים. כל שנותר לנו כעת הוא לסגור את הפה שנפער מרוב השתאות ולסדר בחזרה את הראש שהסתחרר מרוב המהירות.

בשבועות האחרונים התחלנו סבב פרידות. בכל זמן פנוי נפגשנו עם חברים טובים, אליהם וודאי נתגעגע. היומן שלנו גם לחודש הקרוב כבר מלא ועמוס בתורים הכרחיים לרופא או לספר, ופגישות פרידה מחברים נוספים ומבני המשפחה.

גם הילדים מתחילים לתכנן מסיבות פרידה משל עצמם. כרגע עיקר המסיבה והמרכיב העיקרי בה הוא….. [מתח]...........החטיפים (וגם ממתקים ועוגה וסוכריות ו… ו………..) . הפעילות, זמן, מיקום ומוזמנים אלה פרטים שוליים לחלוטין ויוכרעו בבוא העת. 

פגישת פרידה מיוחדת במינה מתקיימת ממש כעת, בין 4 חברי ילדות (טובים!). אורכה - 5 ימים, ומיקומה- אי שם בהרי צפון איטליה. כן, כן, יש בינינו כאלה שחיים טוב כתחביב, ויש כאלה שהפכו את זה ממש למקצוע :-)

יודעים מה- נרים כוסית לחיי אלה וגם לחיי אלה, ונאחל למי שלא מוצא את עצמו באף אחת מן הקטגוריות הנ"ל, שימצא את דרכו לשם במהרה. 

Pura vida!

לחיים!