אנשים, טבע, חוויות ואנחנו - סיכום יבשתי

 אז עכשיו, אחרי שאנחנו כבר שבוע באירופה, נראה לנו שזה זמן טוב להתחיל לעכל את מה שעבר עלינו במרכז אמריקה.

המעבר החד ממקסיקו סיטי לפריז, ומהג'ונגל הטרופי ליערות האירופאיים מדגיש את המאפיינים השונים של מרכז אמריקה. גם בפאן התרבותי וגם בפאן הטבעי.

אנחנו נוסעים פה ברכבת ממוזגת, נוחה ושקטה. בין הרים (ובין סלעים), טסים וגומעים מרחק שהיה לוקח לנו פי 10 זמן להתפתל בכבישים המשובשים במעבה הג'ונגל בצ'יקנבס שלא מצליח לעבור את ה-60 קמ"ש כי כבד לו עם כל האנשים הדחוסים בין המעברים ואנחנו ביניהם.

מרכז אמריקה זה בלאגן, זה ג'ונגל, זה להתמודד עם היום הספציפי הזה. עם הנסיעה, עם הפרפרים במטבח, המונית שלא מגיעה - עם הבלת"ם היומי.

זה החום, הלחות והצפיפות שמדביקים את כולנו באותו גורל, אך עדיין אנחנו שונים. אנחנו ברי מזל. נולדנו במדינה מפותחת וזכינו (ועדיין זוכים) לחינוך ולהשכלה טובים, בכיסנו האמצעים לישון בנוחות, לאכול טוב ובאופן כללי, לטייל ולראות עולם. מרכז אמריקה מזכירה לנו יום יום להודות על מזלנו הטוב, ועל הטבע ויופי העולם.

הנחיתה בצרפת (היבשה והקרירה) גם מדגישה איך שהחום, הלחות, אולי תנאי המחיה הפחות נוחים, גורמת לאנשים להבין שביחד הכל יותר קל, פשוט ובעיקר נעים וכיף. בנסיעה מסוייטת בהרים של גואטמלה פינו לנו 2 מושבים של כבוד ליד הנהג כדי שנשב חמישתנו, לא נשכח את האירוח בלגונה בראבה (גואטמלה), שם בישלנו שקשוקה עם המשפחה המארחת, האהבה שקיבלנו מהסבא והסבתא בטאקובה שבאל סלבדור שהתרגשו עד עמקי נשמתם ויצאו מגדרם לארח משפחה שמשדרגת את האווירה בהשתוללויות והתרוצצויות של ילדודס בין הכלבים והברווזים שבגינה היפה. הרגשנו מאוד רצויים בכל מקום, ספגנו המון חיוכים אמיתיים. ככל שהתנאים יותר בסיסיים עד כדי קשים, קיבלנו יותר חום ואהבה ולמדנו שלא צריך יותר מזה בחיים.

למרות החיבוק החם שקיבלנו מהאנשים, אי אפשר להתעלם מהפערים התרבותיים. חלק מהעניין הרב שגילו בנו נובע מהעובדה שהחבר'ה פה לא הכירו הרבה גורי אשכנזים כמו אלה שאנחנו מסתובבים איתם ושובר הקרח הכי טוב היה לומר למדריך שאנחנו צריכים הפסקה כדי למרוח קרמה-דה-גרינגוס הלא הוא קרם שיזוף. חלק משמעותי מהחוויה שלנו הוא ההתפעמות מהתרבות השונה. להיות חלק אבל לא להטמע לגמרי. ראינו תרבות סגורה ושונה לגמרי שמקיימת מנהגים אינדיאנים בכסות נוצרית בכפרים ליד סן קריסטובל: שותים קולה ומקריבים תרנגולות על מצע זרדים, ביקרנו בכפרים נידחים ליד נבאח בהרים הגואטמליים, קנינו ארוחה בשוק בסנטה קרוז ורהפאז ולקחו אותנו יד ביד להראות לנו איפה ואיך קונים שם. ראינו גם תרבות שהיא תוצר של רפובליקות הבננות, החצר האחורית שלא לומר הקולוניות שהמערב שיעבד וניצל במשך מאות שנים. אנשים פשוטים אך אופטימיים, שהחלום ה(מרכז) אמריקאי שלהם הוא לגדל משפחה ולעבור את היום. בלי טינה או מרמור, עם ערכי משפחה וקהילתיות. החיים אינם סובבים סביב טכנולוגיה ויעילות, וגם בלי לחץ וסטרס. התחברנו עם ג'ייסון נהג המונית שלקח אותנו לראות את הכפרים באזור לגונה אפויו, עם המורות שלנו לספרדית, גם בסחדס וגם בסן פדרו שבאגם אטיטלן. בכל מקום אליו הגענו אימצנו מסעדה שגם אימצה אותנו. אחרי יום או יומיים כבר ידענו מה אנחנו בדיוק אוהבים לאכול, והתרנגולות שהטילו את הביצים שבצלחת הסתובבו לנו בין הרגליים.

מרכז אמריקה עבורנו היא מגרש המשחקים, או יותר נכון מגרש ההתנסויות להכיר את עצמנו ואת מה שאנחנו אוהבים. זהו מקום עם טבע עוצמתי ונגיש וחיבור בלתי אמצעי עם הטבע. זה מקום שבו קופצים בבוקר למפל יפה, שגם אפשר (וגם מותר) לרחוץ בו. קופי שאגן מקיימים שיח עירני על העץ מטרים ספורים מאיתנו, הטבע נמזג בכפרים ובתרבות. פירמידות מאיה מדהימות טובלות בג'ונגל זרוע טוקאנים, קופים ודוב נמלים, שרשרת בריכות מדהימות בשלוותן ויופיין בסמוק שמפיי, מערות ומחילות, סינוטות על ותת קרקעיות, הרי געש פעילים רושפי עשן ולבה וחופי ים בתוליים, רחבים עם ג'ונגל עבות שנושק עד המים ואפילו חזינו במעגל החיים של צבי הים.

במרכז אמריקה למדנו והתאהבנו מחדש בגלישה, בטיולי מפלים וקניונים, טיפסנו פי שניים מהר הכרמל וצעדנו 15 ק"מ ביום, גלשנו במורד הר געש, שנירקלנו, צללנו, איבבנו (עם אבובים), שטנו במלא סירות, מעבורות, לאנצ'ות, קיאקים, סאפים ושחינו בלגונות ואגמים. למדנו אנגלית וספרדית, השתתפנו בסדנאות בישול, חרוזים וציור ועשינו יוגה. התפלאנו על עצמנו איך שבסוף הטיול, לקחת שנורקל וללכת לראות את הדגים שבקצה החוף, נראה לנו כמו הדבר הכי טבעי בעולם.

ולבסוף הדבר הכי חשוב שלמדנו כאן הוא להיות רחוקים מהכל, ולהיות ביחד. הפרש השעות הוא מאתגר למי שמנסה לעבוד, או לפנות לתמיכה של חברת האשראי, אבל הוא גם גורם לטלפונים לשתוק ב12:00 בצהרים כי כולם הולכים לישון. גם הריחוק התרבותי, והמרחק הרב מהשגרה שבנינו לעצמנו בארץ, השאירו אותנו עם עצמנו, נטורל, בלי הסחות ובלי עזרים. להתמודד עם מה שיש, עם דברים שונים שלא הכרנו. להתמודד עם זה יחד, ואולי הכי קשה - להתמודד עם היחד. 

לאן שאתה לא הולך, אתה לוקח את עצמך. בימי מעבר מאתגרים או כשיושבים במקום אחד במשך שבועיים, מורידים הילוך ושטף הגירויים וההתרגשויות מוחלף בקצת אווירה מוכרת שנותנת את הוודאות, אבל יכולה גם לשעמם. למדנו לנהל את עצמנו ביחד, בין הקצוות הללו ובעולם אחר. 

זה מרכז אמריקה בשבילנו.