מקסיקו - לא מה שחשבנו
מראש תכננו שמקסיקו תהיה לב הטיול. כרטיסי הטיסה שלנו היו הלוך לקנקון וחזור ממקסיקו סיטי. לפני הטיול קנינו לונלי פלנט ענקי של מקסיקו וקראנו בשקיקה עוד לפני שעזבנו את הארץ. התרגשנו לפגוש פנים אל פנים את כל הנפלאות שמתוארות בספר. את התרבות העשירה, האנשים החמים והאוכל הטעים.
זה לא סוד שדי התאכזבנו בהתחלה כשנחתנו בקנקון. בהמשך עשינו עוד גיחה מהנה מאוד לסן-קריסטובל, אבל היא הרגישה כיעד שעומד בפני עצמו, משהו כמו אילת שלא מרגישה כמו ישראל.
אז עכשיו בלית ברירה טסנו למקסיקו סיטי כי משם הטיסה שלנו מזרחה לאירופה (ובהמשך גם לארץ, כן כן, זה מתקרב). השארנו לעצמנו 5 ימים ולא ידענו כל כך למה לצפות.
עכשיו, אחרי הביקור שלנו בבירה המקסיקנית, אנחנו פתאום נזכרים בכל מה שקראנו בלונלי לפני. סוף סוף פגשנו את האוכל את התרבות ואת האנשים. וואו כמה אנשים. העיר הזאת במספר האנשים היא כמו 10 פעמים תל אביב שלנו. זה בלתי נתפס. מה שכן נתפס זה שיש מלא אנשים ברחוב, בכל מקום, כל הזמן. עומדים בתורים לחניונים, משרדים, מסעדות ולפעמים נדמה שסתם עומדים בתור. העיר עצמה היא בסה"כ עיר יפה. יש בה מונומנטים, ארכיטקטורה ישנה וחדשה, שדרות רחבות, כבישים מסודרים ויחסית שקטים ולא סואנים בניגוד למדרכות (העיריה מגבילה כניסת רכבים לעיר). הרחובות נקיים ושוקקים, מלאים במסעדות ועסקים. מצד שני, המוניטין של העיר ברמת הביטחון האישי הוא לא מעולה, ואכן ההרגשה היא שעדיף לקשור את הילדים בחבל ולספר להם שאבא הוא הכלב שלהם. או שאולי הם קשרו את אבא וסיפרו לו שהוא רק מספר להם שהוא הכלב... לא משנה. אבל זה בעיקר בגלל שיש כל כך הרבה אנשים שפשוט ממש קל ללכת לאיבוד בין ההמון.
בניגוד למטרופולינים אחרים, כולם פה מאוד מקסיקניים. אפילו בצ'יינה-טאון שלהם, שהיא רחוב מסכן עם כמה מנורות אדומות, כל מי שמגיש באנים צבעוניים הוא מקסיקני. מה שלא הפריע לנו לזלול אותם בכל יום ובכל צבע.
ואם מדברים על הזלילות אז כאן אפשר לומר שהביקור שלנו כאן החזיר את הכבוד האבוד של המטבח המקסיקני (שר הטורטיות נושם לרווחה). לא הערכנו מי יודע מה את היצירתיות (או חוסר היצירתיות) שהביאה לכדי גיוון קולינרי מוגבל את מספר המנות שאפשר להרכיב מטורטיה מטוגנת או לא, פריחולס (שעועית שחורה), בשר (מכל מיני סוגים), כוסברה, בצל וגבינה. בסוף זה תמיד אותה גברת בשינוי אדרת. אבל כאן האוכל המקסיקני הוא במרכז החיים. בכל מטר יש דוכן טאקו, והמלא אנשים שציינו מקודם, גם עומדים בתור לטאקו תוך כדי זלילת טאקו. למען האמת, כשעושים את זה טוב, הטורטיה הפשוטה בגילגוליה השונים (תרתי משמע) מציעה מגוון טעמים וארוחה מזינה ודשנה.
כבר ביומנו הראשון בעיר צדה עינינו מסעדה עם לא פחות מ-15,000 ביקורות וציון מצויין בגוגל. מסעדה מיוחדת שמגישה את האוכל הכי רגיל במקסיקו. ועושה את זה טוב. כל כך טוב שחוץ מעוד שתי מסעדות ופיצה דומינוס, אכלנו בה את כל הארוחות שלנו השבוע. בוקר צהריים וערב. המלצרים מתרוצצים בין השולנות עם צלחות ביד בנעלי ספורט ובריצת אמוק, אבל כששואלים מה זה זה ומה זה ההוא, הם מסבירים בסבלנות רבה כולל להביא את הצלחות (בריצה) להראות מה זה קטן ומה זה גדול ומתעכבים על הפרטים המוזרים בהזמנה של כל ילד (איך אפשר לאכול ביצה בלי נקניק חזיר???) כששאלנו אם אנצ'ילדה זה חריף, אמרו לנו שבעיקרון זה בכלל לא, אבל לאשכנזים כמונו זה כנראה יהיה יותר מידי. מיכל אכלה בהנאה רבה תוך הזלת מנה הגונה של דמעות חריפות.
אז מה עושים בעיר הגדולה. העושר ומגוון האפשרויות הוא פשוט מהמם. יתרה מכך, הכיף הגדול הוא שזו עיר זולה מאוד ולכן מאפשרת לעשות המון דברים גם בתקציב המוצ'ילרים שלנו. הדירה שלנו במרכז של המרכז, עם שני חדרי שינה, סלון ומטבח ונשאר לנו עודף מ-50 דולר ללילה. בקרבתה פארקים נחמדים, ואחד פחות נחמד עם טיפוסים מפחידים שהילדים משום מה אהבו ללכת אליו ולחלוק את מתקני הכושר שבכלל לא מיועדים להם עם כל מיני ספק בודי בילדרים ספק הומלסים, מוזיאונים יפים של אמנות שמהם הלכנו לאחד שמציג אמנות עממית שהזכירה לנו את כל הטיול שלנו והכפרים בהם ביקרנו.
לא רחוק מפארק המפחידולים שתואר לעיל יש שוק אוכל שמנסה להיות היפסטרי כמו מחניודה. לצד פרודוקטים "עאלק" מקומיים כמו עקרבים, עכבישים ומיני תולעים וחרקים (אנחנו חושבים שזה סתם גימיק ואף אחד לא אוכל את זה), יש דוכנים של בגטים עם גבינות ונקניקים שמוגשים עם כוס יין, או ליתר דיוק מינימום 2 כוסות למנה... התפנקנו.
מעבר לסביבתנו הקרובה של כמה רחובות, שרק היא הציעה מגוון תרבותי ועושר שלא ראינו כמותו בכל הטיול (שהתמקד בעיקר בכפרים וטבע), הליכה די קצרה הביאה אותנו אל הכיכר המרכזית של מקסיקו. (כל מקסיקו, לא רק הסיטי). בצד אחד ארמון הנשיא, בשני אחת הכנסיות הגדולות והמרשימות בעולם (שנבנתה במשך מאות שנים) ובשלישי שרידים של מקדש אינידיאני חשוב שמזכיר שמקסיקו היא בעצם תרבות על גבי תרבות.
סמוך לארמון הנשיא יש מוזיאון יפה וחינמי ויוני החליט ללמד את הילדים איך נהנים ממוזיאון (כן כן, הוא פיצח את זה). איך שנכנסה הכנופייה למוזיאון, הקצו לה שומרת אישית עם פרצוף מודאג מאוד. אבא יוני אמר לה שאין צורך לדאוג ושהוא ערוך לכל משימה. ישר שלף את רצועות הדוג ווקר שמחוברת לתיק וחיבר את הילדים. שומרת הראש האישית צצה בכל חדר וחדר עם פרצוף חמור סבר ודאגה שאכן תנועת הילדים תוגבל כך שלא יעברו פסים אדומים ויתקרבו יתר על המידה. ברגע של אי תשומת לב, היא פתאום ראתה שהאבא איכשהו נקשר לספסל, והילדים המועדים לפורענות מסתובבים חופשי. השומרת האישית שלנו לא יכלה לעצור את פרצי הצחוק וכל הפאסון שלה הלך פייפן.
הילדים שלנו למדו להעריך מוזיאונים של גדולים, שזה ראוי להערכה, אבל ההיילייט שלהם היה מוזיאון ילדים. במוזיאון הגדול הזה הם היו סוכני חלומות חשאיים, וביצעו משימות שונות ומשונות על מנת לקבל את כרטיס הסוכן הנכסף, היו טבחים, חקלאים, חוקרי גוף האדם, אדריכלי לגו, אסטרונאוטים בחלל, מדענים ומדעני טילים. ועדיין, אחרי 2 ביקורים במוזיאון, הם לא הספיקו למצות אותו עד תום ויצאו עם טעם של עוד.
בזמן שלא ספגנו תרבות בין כתלים בעלי ארשת רצינית, שטנו בסירת פדלים באגם שבלב אחד הפארקים הגדולים במקסיקו סיטי- פארק צ'פולטפק (כן, אנחנו יודעים, לא אנחנו המצאנו את השם). קצת מזכיר את הפארק הלאומי ברמת גן (של לפני 30 שנה), רק בגדול. השייט התנהל על מי מנוחות עד שהמלחים הצעירים החליטו לשחזר סצינות מהמרד על הבאונטי. לא היה משעמם עם מלחמות על מי הנהג ומי יושב במקום הכי טוב בסירת הפדלים הקטנה. החלק הכי מפתיע בשייט היה.... שכולם חזרו יבשים! צריך לפעמים גם להודות על הנסים.
חלק מהעניין בעיר הוא פשוט לשוטט ברחובות ולחוש את העיר דרך הרגליים. אבל, כמובן שעם החבורה העליזה שלנו שומדבר כזה הוא לא פשוט. לעומת זאת, אם עוטפים את השיטוט ברחובות בסיפור מסגרת מותח בהמשכים בנושא דרדסים- זה כבר סיפור אחר לגמרי! גילינו שגם כאן (כמו בתל אביב ובחיפה) יש משחק סיטיקווסט דיגיטלי שאנחנו אוהבים של חברת קלואד-אפ גיים. הסתובבנו במשך 3 שעות ברחובות שכונת רומא היפה במרדף אחרי דרדס זה או אחר שיוכל לסייע לנו במשימתנו החשובה להציל את כפר הדרדסים מידי גרגמל הנורא, תוך כדי מפגשים אקראיים עם חתחתול שהציג בפנינו חידות והתבאס וברח כשהצלחנו לפתור אותן. אל חשש, לכפר הדרדסים שלום, ועל הדרך הרווחנו סיבוב באחת השכונות היותר חמודות שיש למקסיקו סיטי להציע.
בגלל אילוצי לוח זמנים (בצורת "בואו נפסיק לבזבז את הזמן בפארק ונלך כבר שוב למוזיאון הילדים עככככשששששייייייייוווווו!!!!), לא הספקנו לטייל בפארק כמו שצריך, והחלטנו לחזור אליו למחרת- רכובים על אופניים. העיר מרושתת בשבילי אופניים, והפארק לא רחוק, אז למה לא בעצם? שכרנו 4 זוגות אופניים והרחבה אחת, שבעצם הפכה את האופניים של יוני לאופני טנדם (צופו התנגד קשות אך לבסוף התרצה, וגילה שזה בעצם הכי טוב! כל פעם שילד מודה שמשהו שהוא לא רצה הוא בעצם סבבה - נולדת פייה. שתכירו). בכל אופן (שוב משחק מילים, אין, היום אנחנו...) קיצר, יצאנו לדווש להנאתנו לכיוון הפארק. לא היינו מוכנים להפתעה שחיכתה לנו שם. מסתבר שבעוד מספר ימים יחול יום העצמאות של מקסיקו, ה-200 במספר- גיל עגול ויפה שנחגג כבר מספר שנים ברצף וגם השנה אינו קולע במדוייק. הפארק היה סגור לרגל חזרות לטקס, ואנחנו קיבלנו הצצה למה שיהיה בו: המוני חיילים במדים רשמיים במסדר מפולס ויפה, פרשים רכובים על סוסים מקושטים בפונפונים בצבעי דגל המולדת, ושורת יורים יורה מטחי כבוד בצד הרחוק של המסדר (היו כל כך הרבה חיילים, שהוא באמת היה מאוד רחוק...).
שמחנו על שנפל בחלקנו בכל זאת לקבל איזושהי דוגמית מהחגיגה שתתרחש כאן בעוד מספר ימים, כאשר אנחנו נהייה כבר ביבשת אחרת ורחוקה.
וכאן אנחנו שוב מוצאים את עצמנו מסכמים ולא מסכמים, נפרדים ולא נפרדים. חצי שנה בדיוק מהרגע בו נחתנו במקסיקו לראשונה, ירוקים, עליזים ומלאי מרץ, אנחנו נפרדים מהיבשת שמחים ומלאי חוויות, בדרכנו לפרק הבא והאחרון לטיולנו זה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה