בית וחברים

 את הימים שנותרו לנו בקוסטה ריקה בחרנו להעביר באופן יותר רגוע. מצאנו דירה יפה ומרווחת שאפילו קצת מזכירה לנו את הבית שלנו בעתלית. אפשר לומר שלא ממש יצאנו מהבית (חוץ מלקנות קצת מצרכים במכולת). למדנו קצת, שיעורי שפות און ליין עם המורות מסן חואן דל סור, משחקי קלפים וארוחות בבית של מרק ואוכל של אמא מיכל.

הבחירה לשבת ולנוח בקוסטה ריקה שיש בה כל כך הרבה דברים לעשות ולראות נראית תמוהה, אך הרגשנו שהכל הוא קצת "עוד מאותו דבר" וכל הסיורים האלה וזה שהכל מאוד מאורגן מאבד מהאותנטיות. דווקא השהות בעיירה חסרת כל ייחוד תיירותי היוותה את האטרקציה מבחינתנו. יש לנו נחל זורם מתחת למרפסת הגדולה ואיגואנה ענקית שגדלה על עץ האיגואנות שמחוץ לחדר השינה שלנו והכל מאוד מאוד רגוע.

המשכנו בקו האנטי-תיירותי וביומיים שלפני הטיסה שלנו למקסיקו סיטי, התארחנו בביתו של לא פחות ולא יותר מסגן שגרירת ישראל בקוסטה ריקה. השגרירות פה דואגת לנתינים הישראלים ששוהים במדינה וכחלק מהשירותים הקונסולריים ניתן לבלות בחיקה של משפחת רוקמן. השהייה כוללת לינה, כביסה, ארוחות כיד המלך, בר אקטיבי עם הלהיט החדש מקסיקני לבן (א-לה-רוקמן) והעלאת זיכרונות מהצבא. תנאי הקבלה לאירוח הם שיהיו לכם זיכרונות משותפים מהצבא. אז זה המקום גם להודות לרוקמנים שאירחו אותנו בצורה פנטסטית בדירתם הבלתי צנועה. הילדים נהנו כרגיל לפגוש דוברי עברית ועוד בני גילם וצ'ופו הוציא במשך היומיים הללו את כל המלל שהיה אגור בתוכו (סליחה על החפירות, חברים). במשך היום כאשר בני הבית יצאו לעבודותיהם החשובות, אנחנו סקרנו את שכונת הדיפלומטים היוקרתית על אחוזותיה והגינות הנעימות. לאחר טיול ארוך שכזה, כיף ומרגש לפגוש חברים ומשפחה שחיה את חייה כאן. זה מזכיר עד כמה מתגעגעים לשגרת חיים נורמלית ולשיחות העמוקות עם חברים.

כאן מסתיים לו הטיול שלנו במרכז אמריקה. מכאן נטוס אל מקסיקו סיטי שהיא טכנית נחשבת לצפון אמריקה, אבל לא בגלל זה אנחנו מחשיבים את זה כסוף הטיול ביבשת, אלא בגלל שהאופי של הטיול הולך להשתנות לגמרי. לא עוד נדידה בין הכפרים באוטובוסים יותר שאטליים או יותר צ'יקניים, טיפוסי הרי געש, מעיינות חמים, גלישה ומסעדות זולות של אורז ושעועית בצד הדרך.

עוד סוג של סיום ופרידה, אך עם זאת, טרם הגיעה העת לסיכומים.

להתראות יבשת קסומה, והינה אנחנו מגיעים למקסיקו – בפעם השלישית, והפעם- לעיר הגדולה.