היער הירוק

בסופו של דבר גם אנחנו יישרנו קו. אין ברירה. "ברומא תאכל פיצות - ובקוסטה ריקה תטייל כמו תייר". בזו הרשומה יסופר ויתואר, איך גם משפחת בלייך תיירה ברחבי קוסטה ריקה היפה. התניידה לה ברכב שכור בין עיירות תיירותיות לעייפה עם שלטי סיורי עצלנים וקנופי לאמיצים ודילגה בין שמורת טבע עם שלטי מיינדפולנס וצמיד ירוק לשמורה עם גשרים תלויים וצמיד כתום. האם זה טוב או רע, לא החלטנו. תקראו ותחליטו בעצמכם.

דרך שהתחילה בכביש הראשי ביותר באמריקה- כביש מספר 1, האינטר אמריקנו, כביש דו נתיבי מפנק, הפכה לה לדרך צדדית ומפותלת והסתיימה בדרכי עפר לחות ומלאות מהמורות ממש בלב ההרים, בכפר הקטן והתיירותי מונטה-ורדה.  

המקום- כשמו כן הוא: הרים וגבעות מלאי צמחייה עבותה וסבוכה, מלאי חיים ואפופי עננים. העננים שנוהגים לרבוץ כאן כדרך קבע מאפשרים לצמחייה לצמוח לא רק על הקרקע, כי אם גם על גבי העצים, והטחב הירוק מצליח להסוות אפילו את הגזעים והענפים ובכך מגביר עוד יותר את הגוון הירוק הכללי השולט באזור. הכל מאוד יפה וירוק, אבל אם רוצים לטייל בשבילים יש כאמור להצטייד בצמידים ולהפרד מכמה עשרות דולרים (או עשרות אלפי קולונים - מה נסגר עם שער ההמרה שלהם?). את הילדים (חוץ מסער) המחיר המופקע כדי לראות את הטבע לא הרשים והם פשוט סרבו להצטרף לטיול. בזמן שמיכל וסער נהנו מהטבע היפה, קוקה וצ'ופו נהנו מאוסף הבובות מקדונלדס שלהם במסעדה של הפארק. זרמנו איתם, לא חובה לטייל. היום שיעשו מה שהם רוצים, לא בסדר תמיד לגרור אותם למקומות. אחרי שעה קלה או ארוכה (תלוי את מי שואלים), הם הניחו את הבובות, לקחו את אבא יוני שהתנדב לעשות בייביסיטר ויצאו לראות רגע מה יש פה. אבל הם מחליטים לאן! צעד ועוד צעד, למדו את מפת האתר, התווכחו אחד עם השני, שכנעו, הבטיחו הבטחות, פנו להורה המלווה שיעזור להם ליישב את הויכוחים אך הוא הסתכל עליהם בפנים חתומות ואמר, שאם הם מחליטים, אז שיחליטו לבד. בסוף, הם התפשרו על בדיוק מה שקוקה רצתה (צ'ופו מתחיל ללמוד על החיים ועל יכולת השכנוע של המין היפה) ובחרו במסלול הארוך (שלקח פחות זמן מהויכוח) שזה בדיוק המסלול שאמא וסער עשו. אז למה זה טוב? האמת. זה טוב. למדנו שלהוביל זה קל יותר מלהגרר. לגמרי שווה את הצמיד. 

באופן כללי אנחנו אוהבים את זה שמפעילים לנו כאן את כל החושים: הירוק בעיניים, ציוצי הציפורים בבוקר (בתוספת האיש שהחליט לסתום חורים בגג שמחוץ לחלון חדר השינה שלנו ב-7 בבוקר), ריח המאפים המשכר העולה מן המאפיה שמתחת לבית שלנו וטעם המאפים שקשה לפסוח עליהם עם כאלה ריחות.

עוד חוויה על חושית היתה הדייט שאליו ההורים התפנו לעת ערב במבשלת בירה סמוכה לבקתה שלנו (שהיתה מחוץ לעיר באמצע שום דבר חוץ ממאפייה ומבשלת בירה - מה צריך יותר בחיים?) רגע של שפיות, עם פלטת בירות מיוחדות, והסברים על כל אחת במרפסת המבשלה בנוף ההררי והירוק. והכי חשוב - עם קצת שקט. 

בהמשך לחקר הטבע והסביבה, אם לפני מספר ימים ערכנו ביקור נימוסין אצל החיות שפעילות בשעות היום. על מנת להשלים את התמונה, וכדי שאף אחת לא תעלב, יצאנו לביקור נימוסין אצל חיות הלילה ביער. הצעידה בג'ונגל, בחושך מוחלט למעט אורם הקלוש של הפנסים שלנו שבקושי הצליחו להאיר לנו את הדרך, הייתה חוויה מיוחדת במינה. כשחוש הראיה כמעט ולא פועל, חוש השמיעה מתחדד. שומעים את הציקדות ושאר דרי היער מתעוררים. אחרי שאמרנו לילה טוב למספר ציפורים שהתכוננו לשנת הלילה, המדריך החרוץ החל לסמן וי על צ'ק ליסט החיות שבאמתחתו: נחש אחד- יש. צפרדע- יש. עצלן- יש. עטלף- יש. טרנטולה- יש. אפילו עקרב זרחני - יש וכבונוס- אחד יחידה דורבן. שעה וחצי ועוד נשאר לנו עודף. חרוץ, כבר אמרנו?

כשסיימנו עם כל הפעילויות שיש למונטה ורדה להציע במחיר הגיוני, דילגנו לעיירה העוד יותר תיירותית הבאה - לה פורטונה. זו שוכנת 20 ק"מ בלבד בקו אווירי אך האזור ההררי ואגם ארנל שתקוע באמצע ודורש הקפה תובעים הארכה של הדרך ל-100 ק"מ ו-3 שעות נסיעה. למזלנו, האזור היפה מזמן מספיק נקודות עניין לחלק את הדרך. כך, יצאנו לביקור במפלי פיידרה דל אינדיו- האבן של האינדיאני. זהו מפל מאוד גבוה, המורכב מ- 4 חלקים, וזורם בשטח של חווה פרטית (כי אם כל נחל וכל מפל יהיו פארק לאומי, לא יהיה לקוסטריקנים המסכנים איפה לגור). בישראל לכל זב חוטם יש סטארטאפ. כאן לכל אחד יש מפל כמודל עסקי. תמורת תשלום סמלי (כמובן), בעל החווה אפשר לנו לטייל בין המפלים. אנחנו חושבים שאנחנו הראשונים שעשינו זאת תוך כדי ריקוד- בין שיירת נמלים אחת למשנה. כאשר הגענו למפל האחרון, התחתון ביותר, יוני קוקה וצ'ופו האמיצים הצליחו לפתור את התעלומה "מה מסתתר מאחורי המפל", וחזרו כדי לספר. אז אם גם אתם רוצים לדעת, תשאלו אותם. ("יש שם כיף")

עכשיו בואו נדבר רגע על נוסטלגיה. יש משהו מעניין בלחזור למקום שכבר ביקרת בו בעבר, שכבר הכרת פעם. להיזכר איך היה ולראות מה השתנה.  לראות איך הכל השתנה אבל בכל זאת להצליח לזהות את ההוסטל בו ישנו, שנראה בדיוק אותו הדבר רק ממוקם 10 ק"מ מהמקום בו זכרנו שהוא היה (הזיזו אותו כנראה). הסטקייה הזולה שהייתה מולו, וכעת הוסבה לסושייה מפוארת (הזיזו גם אותה יחד עם המלון). לראות את הכיכר המרכזית שהשתנתה ללא היכר, למצוא את הסוכנות דרכה יצאנו להרפתקאת ראפטינג בלתי נשכחת שהיינו אז מהראשונים שחוו וכיום כבר לא עושים את האקסטרא סיבוב שאנחנו עשינו בזמנו מטעמי בטיחות (אשכנזים נהייתם לי). לראות את הר הגעש שבביקורנו הקודם היה אפוף עננים ורק עכשיו אנו חוזים בראשו המחודד לראשונה. זכרונות ישנים מירח הדבש שלנו, אי אז לפני 11 שנה, מתערבבים עם חדשים. העיירה לה-פורטונה - אז ועכשיו. 

לה פורטונה היא אחת העיירות התיירותיות ביותר במדינה, בזכות האטרקציות הרבות שסביבה. ככזו, היא דווקא לא באה לנו הכי טוב. הכל ממוסחר ומוכוון דולרים. איפה שלא זורקים אבן יש סוכנות תיירים שמתגאה במחיריה הגבוהים כי "המדריכים שלה הכי טובים" (בחייאת).

אבל, בין כל סוכנויות התיירים הנ"ל, מסתתרת גלידריה עליה אנחנו שומעים הילולים מסבא אבי כבר מספר שנים. עם תיאור מינימלי, יצאנו לחפש את הגלידריה החמקמקה. וזה היה "חפש את המטמון" מעניין.... לשמחתנו, ובעיקר לשמחת הילדים, בסוף נמצאה הגלידריה החמקמקה (לא לפני שנאלצנו ללקלק גלידה בכמה גלידריות לא נכונות רחמנא ליצלן)

ואם כבר "חפש את...", מתוך כוונה לראות כמה שיותר חיות תוך כדי שמירת העניין אצל ילדינו בעלי סף הריגוש הגבוה בשלב זה של הטיול, יצאנו למסלול הליכה בג'ונגל המתהדר בגשרים רבים (רגילים ותלויים). וכך, בזמן שהילדים רצו מגשר לגשר (ובחזרה אלינו כדי לנזוף בנו על קצב הליכתנו הטעון-שיפור), אנחנו התפננו לתור אחר דרי הג'ונגל (ללא הצלחה מרובה).

כאן בקוסטה ריקה התיירים מתגלגלים משמורה לשמורה, ממדריך למדריך ומצמיד לצמיד, אבל את החיות המעניינות ביותר ראינו דווקא "על הדרך", ככה סתם. בלי דמי כניסה, צמיד או מדריך בחולצת קולומביה עם שמו רקום עליה. אם זה הקויוטי שמתחנחן למכוניות כדי שיתנו לו קצת אוכל, או העצלן שבמקרה החליט דווקא היום לרדת מהעץ ממש לצד הכביש, תוך כדי דיגמון מגוון פוזות וחיוך תמידי מרוח על פרצופו. לדעתנו, זו היתה אחת החוויות העוצמתיות כאן בקוסטה ריקה. וזה שזה טבע בחינם רק מעצים אותה.  

בשל קרבתנו להר הגעש ארנל, יש בסביבה הרבה מעיינות חמים. על רובם השתלטו ריזורטים כאלה ואחרים שגובים סכומים דמיוניים יותר או פחות עבור הזכות לרחוץ במעיינות שבתחומם. אחרי מחקר מעמיק - אין מה לעשות, ככה זה כאן. שומדבר לא מגיע על מגש של כסף (שאין לנו כוונה לרכוש בשוק המזכרות) - בחרנו לבלות יום במתחם מעיינות חמים משולב עם פארק מים, ובמחיר הגיוני (לשם שינוי). והחלק הכי טוב- היינו שם ממש לבד! כל המגלשות, כל הבריכות. רק בשבילנו. הילדים התגלשו בכל המגלשות שרצו,עד שנמאס להם (תארו לכם כמה פעמים הם גלשו!). ואז הסתבר שהיום עושים צילומי תדמית לפארק וביקשו מהילדים לדגמן את מתחם הילדים. אז הם נכנסו שוב בשיא הפאסון לעוד חצי שעה של דיגמוני משמר המפרץ. באמצע היום מזג האויר הבין שאי אפשר לשבת במעיין חם כשיש שמש, והתחיל לרדת גשם בלתי פוסק. עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו במקום הנכון ובזמן הנכון :-)

אז אלו הם קורותינו בדיסנילנד של הטבע. אנחנו אמביוולנטיים בקשר לגישת הטבע בתשלום. מצד אחד, הטבע הוא של כולם. אך מצד שני, בקוסטה ריקה ערכי שימור הטבע והקנאות הכמעט דתית של הקוסטריקנים לשמירה על הטבע השתלמו. כאן הטבע הוא בכל מקום, אבל העושר המתפרץ הזה הביאו המון תיירים שמוכנים לשלם בשביל קצת יותר מדהים. לדעתנו זה שווה לכל הצדדים ובעיקר לצד של כדור הארץ שלנו. אפשר לחיות מקיימות.