האי הקסום
האגדה מספרת שלפני מאות שנים, טרם הכיבוש הספרדי במרכז אמריקה, חי פה באזור שבט אינדיאני גדול בשם ניקראו, על שם אל השמש ניקה בו השבט האמין. מסופר שהאלים הורו לבני השבט לצאת ולחפש שני הרים שעולים מתוך המים (AGUA), ולהתיישב שם. ובאמת, ההתיישבות סביב ימת ניקרגואה עתיקת יומין, ומכאן נגזר גם שמה של המדינה.
ואכן, כאשר חוזים בזוג הרי הגעש שצמחו בלב האגם וחברו להם יחדיו, אפופי עננים ומסתוריים, אי אפשר שלא לחוש כאילו נכנסנו אל תוך אגדה עתיקה. אז הרשו לנו להציג: הרי הגעש קונספסיון ומדראס, היוצרים ביחד את האי אומטפה.
הקסם התחיל כבר עם הגיענו למעבורת שתיקח אותנו עם מכוניתנו (שתבד"ל… או לפחות שתמשיך להתניע מידי בוקר עד שנחזיר אותה), שם גילינו למרבה ההפתעה שמתוך 2 המכוניות הנוספות על המעבורת הקטנה, אחת היא של חברים-שכנים ישראלים שפגשנו במתחם המגורים הקודם שלנו בסחד"ס. ובנוסף, הם בחרו ללון בהוסטל שלנו. מה הסיכוי?? (טוב, יש סיכוי שאולי קצת השפענו על תוכניותיהם כשחלקנו איתם בפירוט את שלנו…. אבל בלי תאריכים ושעות 🙄)
האי אומטפה שהוא הרי געש כאמור, עשיר בקרקע פורייה וגשמים ולכן שופע צמחיה, שלא לומר עמוס בצמחיה כמו שרק ג'ונגל אמיתי יכול. מטבע הדברים, כשיש כ"כ הרבה ירוק מסביב, יש גם בעלי חיים מכל מיני סוגים ומינים. חלקם חמודים וחביבים, ועל חלקם המשתייך למחלקת החרקים, פרוקי רגליים וכיו"ב היינו מוותרים.
כיאה למקום הלקוח מסיפורי אגדה, על האי פזורים בתים צנועים פה ושם, לרוב ללא התיישבות כפרית מאורגנת, אלא פזורים להם בין שדות התירס ומטעי הבננה, וסביבם מתרוצצים ילדודס, חזרזירים ותרנגולות לרוב.
עלייה קצרה ועצבנית אל תוך הג'ונגל מביאה אותנו למעוננו החדש- בקתה קסומה טובלת בירוק ומשקיפה מלמעלה על ימת ניקרגואה. למרות שהבקתה ממוקמת בצד הנכון של האי - זה שניתן לראות ממנו שקיעות מהממות- לא זכינו לראות אחת כזו, בשל הגשם שהחליט להגיע בכל יום בשעות אחה"צ והערב ולספק את השנקל הקסום שלו לאווירה הכללית.
אם נעצום לרגע את העיניים ונתנתק מכל הירוק המאוד מאוד ירוק הזה שסביבנו, נוכל לשמוע את זמזומי החרקים, ציוצי הציפורים, שאגות קופי השאגן, ציקצוקי הציקדות ונקישות הסנאי על אגוזי הקוקוס שבעוד רגע יהפכו לארוחה. ומה שהכי קסום ומופלא זה שכל הקולות הללו הצליחו להאפיל אפילו על הרעש התמידי שהולך איתנו לכל מקום! יש מצב שעלינו פה על עוד סטארט אפ…. איפה הפנקס?? צריך להוסיף את זה לרעיון המהפכני לפתח כלבי רועים עם פרווה אדומה. רועי הצאן פה חושבים שאם ינופפו עם דגלים אדומים לפני הפרות זה ירשים אותם. או שאולי זה קשור לזה שזהו הצבע של המפלגה האהובה והשולטת - מפלגת פשלן.
מפלי סן-רמון נמצאים פחות או יותר בחצי הדרך לראש הר הגעש מדראס, הנמוך מבין השניים (והוא לא מאוד נמוך, אם יורשה…). כשהגענו אליו הבנו מדוע ייעצו לנו להגיע לאי עם רכב 4×4 . הטרנטה המסכן (מודל 99 כבוד!) זינק ועלה כמו גדול (וזה הזמן לפרגן גם לנהגוס 😁) במעלה ההר, עד לנקודה ממנה אפשר היה להמשיך רק ברגל. המשכנו רגלית במשך כשעה במעבה הג'ונגל (ירוק ירוק ירוק, כבר אמרנו?) עד שהגענו למפל שנראה כאילו נלקח מסיפור פיות קסום: מפלים גבוהים ומרשימים, שטובעים בנוף מאוד מאוד ירוק.
המפל עצמו יורד לאט לאט, כמו ענן רטוב שמרחף לו באיטיות כלפי מטה על פני הקיר האנכי השחור והצמחייה הירוקה שעליו, ומתנקז בסופו לבריכה קטנה ומושלמת.
בכפר הפיות השכן, הידוע בשמו אוחוס-דה-אגואה, מצאנו 2 בריכות מושלמות בלב הג'ונגל. יחסית לטבע באי, כפר-הפיות הזה כבר יותר מתקדם בכל הקשור לתיירות והתמסחרות. כאן כבר מישהו דאג לסדר ולתחום את הבריכות, לשים כסאות ושולחנות סביב, לפתוח מסעדה יקרה (אם כי לא יוקרתית), קפיצת טרזן שהאתגר הכי גדול בה הוא להביא את החבל עם מקל שחסרים לו 5 ס"מ כדי להגיע מהמקפצה אל החבל (או שזה תוכנן עבור הולנדים ארוכי גפיים) ולהציב ש.ב. (שומר בריכה) שאם יצליח לאסוף מספיק כסף מהמבקרים אולי יום אחד יקודם לש.ב.ר (שומר בריכה ראשי). למרות תנאי ההתחלה הלא פשוטים האלה, המקום עדיין מצליח לשמר את צביונו הקסום, לפחות לעת עתה (אחרי מקסיקו, ובפרט אחרי צ'יצ'ן איצה, אנחנו יודעים שיכול להיות גם הרבה יותר גרוע).
בצהרי יום נחמד, אחרי שנהננו מטיול בוקר קסום, עצרנו בצד הדרך לשכשוך קל באגם ולארוחה בקומדור שבמקרה היה שם. נדמה לנו שאנחנו הסועדים הראשונים במקום מזה שבועות. התפריט היה מזמין, הסניורה חביבה, ואנחנו היינו רעבים. שומדבר במקום הקסום הזה לא הכין אותנו לקסם האמיתי - הופעתו של האוכל על שולחננו, ליטרלי יש מאין. הווווו, כמה המתנו לארוחה הזו. למעשה, אנחנו דיי בטוחים שרק אחרי שהזמנו את מנת הדג, הדייג יצא לדוג אותו. מזג האויר השתנה לנגד עינינו (יש מצב שפשוט התחלפה העונה בינתיים). שכשוך שמשי באגם הפך לגשם זלעפות, שהספיק לפנות את מקומו לשקיעה מבין העננים, וכשכבר כמעט אמרנו נואש- האוכל הגיע ואפילו היה טעים. קסם או לא קסם?
הערב האחרון שלנו על האי היה קסום במיוחד. נסיעה קצרה ולאחריה כ-10 דקות של טיפוס במעלה שביל צר ומתפתל אל עומק הג'ונגל, בגשם ובחושך מוחלט חוץ מהאור הקטן של פנסי הטלפונים שלנו, הביאו אותנו לסככת קש שמתחתיה מקבץ קטן של שולחנות, ובסככה שלידה תנור אבן גדול, עמדת דיג'יי ושני איטלקים סטלנים. במקום המיוחד הזה יש פעמיים בשבוע ערב פיצות- והיום זה היום.
אט אט התקבצו תחת הסככה עוד ועוד אנשים, רובם המוחלט מוצ'ילרים סטלנים גם הם, ותוך זמן לא רב הסככה התחילה להזכיר לנו צ'יקן באס מבחינת היחס כמות אנשים לסמר"ר (ס"מ רצפה רבוע). הפיצה היתה סבבה. בכל זאת - איטלקים. והשיחות עם המוצ'ילרים מכל העולם גרמו לנו לחשוב שאספרנטו זה אולי לא רעיון כזה רע - צרפתים, גרמנים, ספרדים, אמריקאים, צ'ליאני ועוד ועוד.
ואז, הגיעה גולת הכותרת של הערב- מופע אש אותו ביצעו 4 מהסטלנים. במשך כחצי שעה הם הציגו את תרגיליהם, אחד אחרי השני, מפזזים לקול המוזיקה עם אלמנטים בוערים בידיהם, בהם הם לא היססו לנפנף, לסובב וללהטט. המופע הסתיים לשמחתנו בשלום למרות שלא בלי פישולים: הפלת מקלות בוערים וכווייה בחזה של להטוטן שהטריק הכי מרשים שלו היה המבט של "בכלל לא אכפת לי מה שקרה עכשיו". הגשם פסק והתגלגלנו בחזרה לרכב לאור הפנסים, מוקסמים.
קסם אחד אחרון ודי, הוא העובדה שעדיין קונים את זה שצ'ופו "בן 4" , אפילו שנפלה לו שן ראשונה. יש מצב שזה גם נס. זה שאנחנו גדלים מרגע לרגע ונדחסים בפחות ופחות מיטות.
3 ימים של קסם ומלאאאא חרקים הספיקו לנו, ובזכות זה שהצלחנו למצוא ברגע האחרון מקום במעבורת (זה באמת היה קסם!) אנחנו חוזרים למיין לנד להמשך הפינאלה של חלק זה של מסענו.
הטיול המיוחד והמקסים שלכם....... שום טיול אחר לא יוכל להשתוות לו. אתם שוברים את כל השיאים.
השבמחק