שקיעות

בואו נדבר על רגע על שקיעות. המאפיין הראשון שלהן הוא שזה מופע שמתקיים בכל יום. זה ברור כשמש. לעיתים הן יפות מאוד (בניקרגואה משום מה הן יפות מאוד כמעט תמיד), ולעיתים הן סתם. שקיעה מתרחשת בסוף היום, אחרי יום מפרך, מרגש או סתם יום. לפעמים השקיעה זה הדבר הכי יפה שהיה לנו בכל היום. שקיעה זה לא אירוע פתאומי. אין מתג שמכבה את היום אלא תהליך של שעה וחצי שבו הנוף, הסביבה והאקלים משתנים במהירות. השמים משנים את צבעם, חום היום מפנה את מקומו לאוויר נעים יותר והאור הולך ומסתלק מן היום שמסיים את המשמרת ומעביר אותה לידידו הפחות מקובל - הלילה. 

אנחנו בשקיעה של הטיול שלנו. באנגלית זה עובר יותר טוב כי בעברית יש למילה משמעות אחרת שמעוררת צמרמורת בעיקר בקרב ימאים. אבל במקרה שלנו, אין מה לעשות, לכל דבר טוב יש סוף, והסוף של הפרק של מרכז אמריקה ממשמש ובא - עוד חודש! ואח"כ עוד חודש באירופה, אבל זה כבר טיול לגמרי אחר. בכל אופן, זה מוזר לטייל עם דדליין מוחשי ויחסית קרוב מרחף. יש שתי תגובות אפשריות לדדליין שכזה - בתחרויות ריצה למרחקים ארוכים מלמדים אותנו לתת בסוף הכל ולרוץ הכי מהר. מבחינתנו זה אומר לקצר את השהייה הממוצעת בכל מקום, לרוץ מאטרקציה לאטרקציה וממפל אחד לאגם אחר. יש פה אינסוף מפלים, חופים לגונות וזיפליינים. 

מצד שני, ראינו כבר כמה וכמה מפלים, אפילו טיפסנו עליהם, שחינו בלגונות ואפילו למדנו לחתור בקיאק, טיפסנו על הרי געש ואפילו ראינו לבה. אנחנו לא בתחרות עם אף אחד (חוץ מעם ה"עצמנו של אתמול") ואם יש דברים שעוד לא עשינו הם דברים שדווקא דורשים את העומק שאפשר להשיג בישיבה במקום אחד. 

כך מצאנו את עצמנו בדרום ניקרגואה בכפר קטן בשם סן חואן דל סור ובחוף מושלם להשתקע בו, לשקוע בו ולהביט בשקיעות ובשקיעה של הטיול שלנו.

בתור מגורים התמקמנו במתחם וילות קטנות על צלע ההר ועם טבע נהדר - ציפורים, קופים וגינון שמזכיר קיבוץ עשיר במיוחד. יש גם בריכה רדודה וגדולה שסגרה לנו את הפינה של ללמד את צ'ופו לשחות. משפחות צעירות מכל העולם מתיישבות פה לתקופות של שבוע ועד כל החיים והאווירה מאוד קהילתית מצד אחד, ושל כפר גלובלי מצד שני. 

הילדים נהנו ללכת לסוג של צהרון באחד מהריזורטים היותר יפים שראינו בחיינו. חבל שזה רק עד גיל 13 אחרת אנחנו ההורים היינו מצטרפים גם. עבורם זה היה קצת זמן בלעדינו וגם להיות עם ילדים זרים בני גילם זה משהו שכנראה קצת חסר להם (לנו זה בטוח חסר). אפילו שמאוד קשה לתקשר בלי שהילדים האלה מדברים עברית (באמת לא יפה מצידם). חוץ מהצהרון הזה מצאנו מורות לאנגלית וספרדית והתקדמנו גם עם שיעורי השפה. בתקווה שנצליח לשמר את שגרת השיעורים עם המורות הללו אונליין כשנהיה בישראל - מורה פרטית ב-12 דולר לשעה זה דיגום 🙂

מציאה נוספת שגילינו דיי ברגע האחרון הוא חוג סקייטבורד בסקייטפארק, אליו מגיעים בעיקר אפרוחי הגרינגוס שהוריהם החליטו לקבוע כאן את מושבם. מה אפשר להגיד, זו היתה אהבה מגלגול ראשון. הילדים גלשו התאמנו ונהנו עוד זמן רב אחרי שהשיעור הרשמי הסתיים. המדריך החמוד היה צריך להתחנן כמעט שיתנו לו חזרה את הסקייטבורדים כי רצה ללכת הביתה וקיבל אותם רק אחרי שהובטח לילדים שבשבוע הבא נבוא שוב - מה שמוסיף אילוצי לו"ז וגיאוגרפיה קשים לטיול שלנו. יום אחרי, הילדים מצאו פתרון יותר בר קיימא ושריינו את סבא וסבתא בשנה הבאה ליום בשבוע בו הם יקחו אותם לסקייטפארק בחיפה. 

הכפר הזה שאנחנו נקצר ונקרא לו סחד"ס הוא הכלאה של כפר דייגים ועיירת גלישה תיירותית ותוססת. אבל האמת היא שכמעט כל העניין הוא מסביב. 20 דקות של נסיעת שטח בג'ונגל עבות צפונה או דרומה ומגיעים לחופי גלוייה - עם צוקים מימין ומשמאל, סלעים ענקיים ורצועת חוף רחבה יותר או פחות. החוף הוא רדוד מאוד והגלים מסודרים כך שהילדים יכולים לקחת גלשן ופשוט לגלוש בלי עזרה מיוחדת. זה כשלעצמו חלום שמתגשם. גם האבא הגאה מצא לו כמה גלים ראויים בשבילו.

אחד החופים היותר מרוחקים הוא אתר הטלות של צבות ים. משום מה, צבי הים שמעבירים את הרוב המוחלט של החיים שלהם בים, מתחילים את החיים שלהם בחוף. הצבות מגיחות מן הים בכמה לילות ספציפיים בחודשים של עונת ההטלה. הלילות הללו עמוסים בהטלות עד כי ניתן לחשוב שהצבים החליטו לכבוש את החוף בפלישה מתואמת מן הים. אבל האמת היא שזה יותר בסגנון "עוד זו יוצאת וזאת באה" : לכל צבה העניין לוקח כ-20 דקות. הצבה עמוסת הביצים מזדחלת לה כ-30 מטר במעלה החוף, חופרת בור במומחיות גדולה עם רגלי הסנפיר שלה ואז מטילה לתוכו עשרות רבות של ביצים. היא מכסה ומהדקת טוב טוב - שלא יטרפו אותן הסרטנים, וחוזרת לים שמחה, קלילה כאיילה וטובת לב. 

ביררנו מתי אמורה להיות הטלה, אך משום מה לא פשוט למצוא את המידע הזה. איכשהו הבנו שזה קורה היום! שמנו פעמינו אל החוף בלי לדעת בדיוק למה לצפות. כשהגענו ציפתה לנו הפתעה טובה - מסתבר שעל מנת לשפר את השרידות של הביצים, אחרי ההטלות פקחי הטבע בשמורה אוספים את הביצים ושומרים עליהן בתוך שקים במשך חודשיים עד שצבונים קטנים וחמודים בוקעים מהן ואז לוקחים אותם חזרה אל החוף ומשחררים אותם אל הים כדי להמשיך עם תוכנית הלידה המקורית. עונת ההטלה רק התחילה בעיקרון אבל השנה באופן מאוד מוזר היו הטלות כבר בתחילת חודש יוני והיום בדיוק בקעו צבים חדשים. כך זכינו גם לחזות בהטלה ההמונית וגם שחררנו תינוקות-צבים בני יומם אל הים הגדול. המזל הגדול שנפל בחלקנו לחזות בהטלה וגם בבקיעת הצבונים והגעתם לים באותו הזמן היה מופלא. צבי הים הם אחד המינים העתיקים ביותר, הם היו פה עם הדינוזאורים הנוראיים ושרדו, כשהאסטרגיה שלהם כמו בסיפור הצב והארנב, היא להיות צנועים, עדינים ולעשות מה שצריך. האמת היא שלא קל להיות צב ים היום, הם בסכנת הכחדה. לשמור על הצבות המטילות ולעזור לצבונים הקטנים זו חוויה מספקת לכשעצמה. צריך היה לעצור את הילדים מלעזור לצבים הקטנים עם ציקלאווינים כדי שיגיעו למים מהר יותר. בסופו של דבר, כשהגלים שוטפים את הצבים הקטנטנים הללו כל שנותר הוא לאחל להם בהצלחה. כדי להשלים את המושלמות של היום הזה, באותו ערב השמש שקעה בצבעי סגול כהה, ושחפים וסרטנים הצטרפו לחגיגה. היתה זו אחת החוויות המיוחדות של הטיול שלנו. 

אנחנו יודעים שנשמע על פניו שהשהות שלנו בסחד"ס הייתה טרנקילו, אולי למעט איזה גלישה פה ושם (על גל או גלגל), ורגע לפני סיום לא יכולנו להשאיר את זה ככה. יצאנו ליום אקסטרים בלב הג'ונגל- 5 דקות נסיעה מהבית שלנו. 

עיקר הפעילות היה מסלול אומגות, במהלכו גלשנו מעץ לעץ, מתנדנדים לנו בין צמרות עצי הג'ונגל הסבוך.  

כמו בכל ארוחה טובה, גם כאן הוגשו מנות פתיחה. את הדרך ללב הג'ונגל, אי שם בראש הגבעה, עשינו בריינג'ר שטח, שלא לקח לנו יותר מדי זמן להבין מדוע הוא נדרש. הטיפוס בשביל העפר הצר והמתפתל, מלא הסלעים והמהמורות, פשוט בלתי עביר לשום צורה אחרת של גלגלים. כשראינו את הסלעים בדרך לפנינו לא האמנו בכלל שרכב כלשהו יכול בכלל לנסוע עליהם. אבל עשינו זאת. ראינו בדרך קופים, ציפורים ובפרט את הציפור הלאומית של ניקרגואה - יוני קורא לה ניקצאל - ואפילו עצלן! 

בונוס מיוחד היה הנוף המדהים מלמעלה- צד אחד צופה לכיוון האוקיינוס, העיירה סחד"ס והחופים סביבה, והצד השני צופה על ימת ניקרגואה (או כמו שצ'ופו מתעקש לקרוא לה, יממת ניקרגואה) והאי הגדול אומטפה במרכזה. קיבלנו יום עם ראות מושלמת, מה שהפך את הבונוס הזה לאטרקטיבי ונפלא במיוחד.

עשינו כבר כמה זיפליינים בטיול: הראשון במקסיקו כדי להוריד את הדודא, השני כי הוא עלה 50 שקל וזו חוויה בפני עצמה לעשות זיפליין כל כך משתלם 🤑 אבל חוץ מזה בעיקר תרגלנו דחיית סיפוקים לזיפליין הנכון שנפגוש כדי לעשות את זה כמו שצריך! כאן זה בהחלט המקום. צ'ופו שכל העניין תמיד קצת הפחיד אותו (זה הדבר היחידי שמפחיד את הפיראט העשוי ללא חת שלנו), משום מה זרם הפעם בלי לחשוב יותר מידי על ההשלכות - לבש גם הוא את הרתמה והקסדה ונזכר למחות כשכבר היה מחובר לכבל הראשון ולאבא יוני. החוויה הראשונה עברה בשלום אבל אי אפשר לומר שבהנאה. היא לגמרי הספיקה. אבל בזיפליין כמו בזיפליין - אין דרך חזרה. עמדנו על פלטפורמה שנמצאת על עץ גבוה, כ-10 מ' מעל הקרקע, והדרך היחידה לצאת מכאן היא במורד הזיפליין הבא ועוד אחד ועוד אחד. אמרנו שזה אתר זיפליינים מפואר- והיו שם מעל 10. מכל מיני סוגים. ארוכים וקצרים, אחד תלול במיוחד (שאותו הצ'יפופ עשה לבד) ואחד שהיה אפשר לעשות הפוכים (שאותו צ'ופו עשה עם אמא כי אבא יוני היה חייב לנסות את הגרסא ההפוכה). אם חזינו בכל תהליך לידת הצבים לפני שבוע, הרי שהיום חזינו בתהליך לידתו של צ'ופו הזיפליינאי. בראשונים זה הזכיר את אירוע החיסונים לטיול (של סער) - בכי צרחות ורחמים עצמיים. ובסוף חיוך של ניצחון ששווה מליון דולר! 

בכל זאת, כאן לא מסתיים הטיול שלנו, יש לנו עוד חודש. נכון שקשה להדהים אותנו אבל קול קורא לנו לנדוד. לא נספיק לראות הכל, אבל לפחות נחזור להיות בתנועה. אנחנו מעריכים את ההכרות עם מקום אחד, להכיר את החוף ולדעת איפה ומתי גולשים, איזה מסעדות אנחנו אוהבים. כיף שיש רכב צמוד ואפשר לקפוץ לסופר להביא את המצרכים שיודעים שיש פה ולעשות ארוחות שלמדנו לעשות ממה שיש פה. יש מקום אחד שאנחנו מכירים הכי טוב, ונהיה בו מספיק עוד מעט. אז בחודש שנשאר לנו - נמשיך לנדוד.