עשינו את ה-Impossible

 כשתכננו את המסע המשפחתי שלנו, חשבנו שמקסיקו וגואטמלה יספיקו לנו לחצי שנה שלמה. אז חשבנו. לקח לנו בדיוק 3 חודשים כדי לראות את כל מה שרצינו ויותר מכך. 3 וחצי חודשים נותרו. מה הלאה? המשך ישיר ומתבקש למסלול הוא אל סלבדור, הגובלת בגואטמלה בדיוק בצד הפסיפי בו אנו נמצאים. 

עניין אותנו מאוד להגיע לאל סלבדור כיוון שהמדינה הייתה גיהנום עלי אדמות לפני לא יותר מ-5 שנים בשל קרבות בנשק חם של כנופיות בכל רחבי המדינה. אל סלבדור עברה שינוי מהותי עם עלייתו של דיקטטור שנוי במחלוקת שהעיף יותר מ-5% מהאוכלוסיה לכלא והחליף את סוחרי הסמים בכל קרן רחוב בשוטרים חמושים מכף רגל ועד ראש. ממדינה שמומלץ היה לחצות את הרחוב בריצה כדי לא לא לחטוף כדור מירי טועה, זו הפכה למדינה בטוחה ונעימה שכדאי לרוץ ולבקר בה לפני שתתמסחר.

בינתיים אנחנו יכולים לומר שבמקסיקו התיירות מפותחת לעייפה והאנשים התייחסו אלינו כמו לארנק. בגואטמלה, שנפתחה לתיירות לפני 30 שנה האנשים נעימים יותר. אז כאן, כבר אחרי יום אנחנו יכולים לומר:

האנשים פה נחמדים בטירוף!!!! לא, אין דברים כאלה. באמת! עד כדי כך שכבר לא נעים מהם כמה שהם עוזרים, מחייכים, מסבירי פנים, מחבקים ו… פשוט חמודים. האם עלינו פה על קשר מוזר בין הנחמדות ומתי שהסתיימה מלחמת האזרחים האחרונה? לא משנה. מה שחשוב זה שהגענו למדינה עם האנשים הכי נחמדים בעולם. וזה נחמד מאוד 🙂

הגענו עם שאטל תיירים נוח אל עיר קרובה לגבול ושם היה עלינו להחליף לצ'יקן בס דחוס ברמת שורה-ראשונה-בהופעת-פאנק. הרגל של יוני נתקעה מאחורי דלת האקורדיון של הסקול באס והוא נאלץ לשלוף אותה מתוך הנעל ולדדות יחף כדי לתת לנוסעת אחרת לעבור. נוסעי האוטובוס צחקו בקול רם וניסו בכל מאודם לעזור ליחפן הלבנבן. צ'ופו וקוקה מצאו דוד חדש שהעסיק אותם כל הנסיעה וכשהגענו ליעדנו אחד הנוסעים פשוט ליווה אותנו אל המלון כדי לוודא שאנחנו יודעים את הדרך. 

המלון שאליו הגענו נקרא "מאמא & פאפא" שזה אמא ואבא, והוא בעצם סוג של אחוזה משפחתית שכאשר מגיעים אורחים הדייר הקבוע מפנה את חדרו לאורחים. במתחם פזורים כיסאות נדנדה, ערסלים, כלבים חמודים שקוקה לא מפחדת מהם, חתול סיאמי יפיפה ומנומנם, כמה צבי מחמד, ברווזים צבעוניים במיוחד וכמובן המון יתושי מחמד. בהמשך השהיה שלנו פה גם מצאנו גוזלון ינשופון מבוהל ומתוק.

עם הגיענו קיבלה אותנו ה-abuela שמנהלת את העניינים פה ביד רמה (היא קצת מזכירה את הגברת הזקנה מהסרטים של טוויטי וסילבסטר). היא הפנתה אותנו ישר לארוחת ערב שהיא בגדר חובה כאן - הפופוסאס הכי טובים בכל אל-סלבדור. פופוסאס זה מה שאוכלים כאן וזה מאפה מקמח תירס שבתוכו גבינה וכל טוב - תרד, קישואים, גזר, עוד עלים שאין בישראל ועוד. הארוחה היא כמו במסעדה מזרחית - תני לי אחד מזה, 3 מזה וכו' וכו'. הבעיה היא שלוקח 10 דקות להכין אותם ועוד 10 דקות שיתקררו ועוד 10 דקות לטעום ולאכול את כולם ואז להחליט על הסבב הבא. בקיצור, דפקנו התנחלות של 3 סבבים. הסניורה ראתה אותנו וישר הבינה לאן זה הולך. היא הדליקה את הטלוויזיה עם סרטוני לוני טונס ובחוכמה רבה השיגה שקט יחסי במסעדה. כל הכבוד לה על התושייה. משם, אגב, הרפרנס לסבתא של טוויטי.

נדבר רגע על הסבתא הזאת של טוויטי כי עם כל הנחמדות והחיבוק של הסלבדוריאנים, הסבתא הזאת זה משהו חריג. היא כל כך התאהבה בילדים כאילו היו הנינים שלה. דאגה לנו כמו סבתא אמיתית שאנחנו כל כך מתגעגעים אליה. חיבקה, נישקה, שאלה לשלומינו כל 2 דקות, דחפה לנו גלידות שלא רצינו, הפצירה בנו להשאיר לה את הילדים ולצאת לירח דבש (האמת, כמעט כמעט השתכנענו), שלחה את המבשלת לארגן פנקייקים כי אחד הילדים פלט מילה שנשמעה דומה (האמת שזה בדיוק מה שהוא אמר), הכריחה אותנו לראות תמונות של הבן שלה משוייץ (לא היה כזה נורא), אבל אז התעניינו מתוך נימוס יותר מידי ולפני שהבנו מה קורה מצאנו את עצמנו בשיחה טרנס-אטלנטית עם הבחור ובאופן כללי קרקרה סביבנו עם ברך חדשה בת שבועיים (כן, היא סיפרה לנו גם על הניתוח האחרון שעשתה) כדי שהביקור שלנו יהיה מושלם. היא קוראת לעצמה האבואליטה מתקובה. כך נזכור אותה. 

אז הגענו לעיירה הזאת שנקראת תקובה (שזה סוג של עפולה או מטולה) כי תקעו בה פארק בשם האימפוסיבל על שם נהר שלא ניתן היה לחצות אותו עד שנת 1968. הסיבה שלא ניתן היה לחצות אותו היא שהגשר שבנו מעליו היה מתמוטט כל שנה בגשמים ובמקום לעשות פעם אחת גשר כמו שצריך הם פשוט שינו את השם של הנהר וזהו - לא עוברים אותו יותר. 

כחלק מזה שהמדינה נפתחה לתיירות רק לאחרונה, הטיול בפארק הוא לא הדבר הכי מאורגן. יש בזה משהו מקסים, אבל זה גם קצת פתח להסתבכויות. הפאפא הקפיץ אותנו עם הפיקאפ לתחילת המסלול שהוא במקרה גם מטע הקפה של המשפחה. שם פגשנו מדריך מאוד נחמד שגר בכפר בן 40 נפשות ליד מטע הקפה. הוא בעיקר עובד בקפה ועוד כמה גידולים, מנגן ושר בכנסיה ולעיתים הוא גם מדריך תיירים. הוא מכיר את השטח טוב, מקיים דו שיח עם הציפורים בשריקות ומאתר קטוסים (שזה עכבר טוסיק) בלי בעיה. מה שהוא פחות טוב בו זה תכנון מסלול ובמספרים. (בינינו, אנחנו לא קונים שבכפר יש 40 אנשים). סיכמנו שנלך 4 קילומטר עד לאיזה מפל ושם נראה איך נמשיך. הדרך הייתה יפה ובירידה אז גם לא קשה. עברנו מעל הגשר שהצליחו סוף סוף לבנות בשנת 1968 אבל רק אחרי 6 קילומטרים הגענו בכלל לכניסה לשמורה. אוקיי, פספוס קטן. בטח המפל ממש קרוב. הוא לא. ה-20 דקות שהמדריך אמר הפכו לכמעט שעה ונהיינו לחוצים שלא נספיק לחזור ועוד את הכל בעליה וכנראה גם בגשם. בסוף הגענו למפל שהוא יותר טפטוף עמום ולבריכה שהיא יותר שלולית בצבע חום. הגרמין כבר עבר את 8 הקילומטרים והתחלנו לחשוב על מה עושים אם לא נספיק לחזור לפני רדת הליל: נישן בבקתה של הריינג'רים ונשלח את המדריך להביא אוכל. 

אך הפלא ופלא, העליה הייתה מהירה יותר מהירידה ואפילו עברנו בנקודת נוף יפיפיה. בסופו של דבר צעדנו 14 קילומטר וטיפסנו כ-600 מ' במשך 6 שעות. זה אפילו לא היה כזה קשה. 

ללא ספק, עשינו את ה-Impossible.