מכל מלמדי השכלתי ומילדי יותר מכולם

 אנחנו חייבים להיות כנים ולהודות שמזמן לא אתגרנו את עצמנו. הרשנו לעצמנו לשקוע לנוחות המפנקת של שביל החומוס, וזה היה נעים. אבל לפעמים כדאי להשקיע את האקסטרא מייל ולהגיע למקומות המרוחקים על מנת לחוות את המקום באמת. קצת כמו האימפוסיבל שבאל-סלבדור.

בניקרגואה התעלו על עצמם, והצלחנו לתפוס 2 במחיר הגעה לעיר אחת (או איך שלא אומרים את זה). רק שאח"כ הבנו שגם מהעיר הזאת זה לא בדיוק טיול כוכב, כי אם טיול שמש (יעני כוכב ממש גדול) כי לכל יעד צריך לנסוע שעתיים בצ'יקן באס. וגם לחזור. 

איזה 2 תפסנו?

האחד, קניון סומוטו שמו, שמזכיר בשם את קניון סומידורו בו ביקרנו במקסיקו (ההוא עם הקופים בסירה!) רק שכאן החוויה שונה לחלוטין. או במילים אחרות, במקסיקו צפינו במי הקניון מלמעלה, וכאן הרגשנו ובדקנו טוב טוב עד כמה הם רטובים. 

אגב, זה מאוד נחמד שאחרי 4.5 חודשים בטיול יש לנו כבר את האפשרות לרפרר למגוון של מקומות :-)

בכל מקרה, במשך 4 שעות קיפצנו מסלע לסלע, שחינו עם הזרם, צפינו בחיות המתגוררות בקניון (מיכל קצת התבאסה שכולם היו חרקים, זחלים ועכבישי-ענק למיניהם. מה לגבי קצת יונקים? משהו????), אפילו שטנו מעט בסירת פח קטנה. בסה"כ כל מה שצריך ביום טיול מוצלח, ואפילו דבר אחד אקסטרא שדווקא לא היה לנו אכפת להסתדר בלעדיו בצורת צ'יקן באס דחוס כמיטב המסורת.

השמורה השניה היא שמורת מירפלור, שמורה שהוכרזה לפני כ-20 שנה ובה לצד הטבע ו-3 אזורי אקלים (למטה באמצע למעלה) פזורים המון כפרים קטנטנים, בחלקם רק 2 או 3 בתים בלבד, והמון שדות. מה שהופך את החקלאים, בני המקום, לחלק מחיות הבר אותם יש לשמר ובאורח חייהם ניתן לצפות בעניין.

אחרי התייעצות חצי מועילה בהוסטל שמתהדר בסוכנות תיירות משל עצמו, ומאחר שהשמורה מאוד גדולה, החלטנו להתמקד באזור העליון, לבקר בחווה מקומית ולטייל למפל. בסה"כ נשמע מבטיח. באמת, התוכנית הייתה נהדרת. אפילו השקענו וקמנו ב-5 בבוקר. ואז, התרסקנו על קרקע המציאות. מצאנו את עצמנו לפני 8 בבוקר בתחנת אוטובוס באמצע יער אפוף עננים, בגשם ובקור. אוקיי, זה לא הופיע בתוכנית שלנו. וכדי להוסיף אתגר, האוטובוס הבא חזרה יוצא ב-11:30 . 3 וחצי שעות. וגשם. וקר. ויער. מה עושים?? 

אם שואלים את ההורים, יושבים בתחנה ובוכים עד שיוצאת השמש או עד שמגיע האוטובוס חזרה הביתה- הראשון מבין השניים. אבל הילדים לא ראו בכלל בעיה במצב. אחרי כמה דקות בתחנה נמאס להם, הם הכריזו שהטפטוף לא כזה נורא והציעו שפשוט נלך. אוקיי.

אחרי 10 דקות של הליכה מהירה בשביל הבוצי שכאן נוהגים לקרוא לו "רחוב", הגענו לחווה וישר נכנסנו. כאן נאכל ארוחת בוקר מעוטרת בפרח (השעה, להזכירכם, 8:10 בלבד!) ונחכה…

הגשם ממשיך וממשיך, הזמן לא עובר.  סופרים את הדקות לאוטובוס חזרה, ומוכנים להכריז על היום ככישלון. קר לנו, והמארחים יוצאים מגדרם כדי להוציא מאיתנו חיוך. במהלך ג'נטלמני המלצר הוריד את הסווטשרט שלו ונתן לקוקה. בהמשך הם מצאו שק שינה שהפך לכירבולית לילדים.  רק ליוני לא נשאר מקום. אבל לא נורא הוא יסבול בשקט. הוא רגיל מפולנייה ואפילו מיטיב לעשות זאת בחושך. לא בבית ספרנו! המלצר מצא וואנזי של דרקון עם זנב וקפוצ'ון עם שיניים והכל. נו, איך אומרים, כל דרקון במדבר הוא פרח.

ועדיין, אמרנו לילדים שכנראה שסוסים לא יהיו היום ושלפעמים למזג האוויר תוכניות משלו, ושצריך להתאים את התוכנית למצב ולא סתם להתעקש ולסבול רק בגלל שתכננו משהו. זה גם שיעור שצריך ללמוד הרי. 

הילדים אמרו לנו שלא מעניין אותם. העסקה היתה שהם קמים ב-5 בבוקר כדי לעשות סוסים ואין פה הפרה יסודית של החוזה.

ואז כבמטה קסם הגיעה נקודת המפנה של היום. תופים תופים תופים….. הפסיק הגשם, יצאה השמש, ובונוס בצורת נער-סוסים ו-3 סוסים (סוסים  סוסים סוסים). אז הם בילו 3 שעות נהדרות על גב של סוס, המובל בידי הוריהם התשושים. התרשמנו קצת מהשמורה, ראינו כפר או 2 (או יותר נכון, ראינו את הכפרים סבויאל 1 וסבויאל 2) , ראינו מפל, התרחצנו בו - ועכשיו, בצ'יקן באס העמוס לעייפה והאיטי למות, אנחנו יכולים לחייך כי בכל זאת יצא משהו טוב מכל היום הזה. הפעם ההורים למדו שיעור מהילדים.