באסה, סבבה ומה שביניהן

 לטיול ארוך יש כמה יתרונות בצד מחירים. לא נתבכיין על המחירים (שלא תרחמו עלינו חס וחלילה) חוץ מזה שנגיד שהגעגועים קשים 😍, אבל כן נתעכב רגע על אחד היתרונות: הטיול הוא חוויה מעצבת. לנו כמשפחה ולכל אחד מאיתנו. 

השבוע טיילנו במערב אל סלבדור (העיר סנטה אנה ודרך הפרחים): הרי געש, מפלים, מטעי קפה ומעיינות חמים. כל אלה בתוספת אקלים לא יציב האופייני לתקופה זו של השנה זימנו לנו עוד ועוד הזדמנויות לתרגל את החוסן המנטלי שפיתחנו בטיול, או בלשון המטיילים - לקחת את הבאסה בסבבה. 

נתחיל מהנסיעה לסנטה אנה. או שבעצם נתחיל מהעליה לאוטובוס-התרנגולות שיסיע אותנו (ועוד הרבההההה אחרים) לסנטה אנה. כבר בשלב העלייה לאוטובוס נדרשה עבודת מרפקים. אחרי שעתיים של נסיעה צפופה ביותר, נפלטנו לחום המהביל של סנטה אנה בצהרי היום שבו הגשם דווקא החליט להגיע בערב (תודה לו על כך), ואז גילינו שהאובר שעליו בנינו לא עובד מי יודע מה במדינה וניאלץ לאלתר. בסיומה של צעידה בת ק"מ אחד בסך הכל עם יותר מידי תיקים ובמזג אוויר יותר מידי חם הגענו להוסטל חמוד ביותר, שהפיצ'ר הטוב ביותר שלו מגיע בצורת בריכת שחייה מחוץ לדלת החדר. אחרי שתי דקות בבריכה נראה ששכחנו מכל תלאות היום, והחיים יפים.

בהמשך עברנו להוסטל אחר שנקרא פלאזה אנטיגואה (שזה עתיק כמו שכולנו זוכרים מהרשומה על אנטיגואה), מלון קריפי ביותר בן 200 שנה שבו יש 5 חדרים בעלי תקרות גבוהות ורדופי רוחות. על מנת לפתוח את דלת הכניסה במקרה ורוצים לצאת מהמלון לארוחה או לברוח בצרחות, יש לקרוא לקווזימודו שומר המלון שיפתח. בלילה הבריקו הברקים, רעמו הרעמים והגשם שטף את הטירה. חלומות פז. מוהה הא הא.

העיר סנטה אנה היא בשבילנו קצת כמו תל אביב: מלא אנשים אומרים שכיף פה - אנחנו לא ראינו את זה. ואגב, ההרגשה שלנו לגביה היא פחות או יותר הדבר היחידי שמזכיר כאן את תל אביב. כי בתל אביב הכל תמיד פתוח. גם בסופ"ש. גם אחה"צ. ופה בדיוק ההפך….

החלטנו למצות בזריזות את מה שאפשר לעשות כאן באזור ולהמשיך הלאה. את הדברים שבכל זאת יש לעיר להציע, לקחנו בשתי ידיים: קיבלנו סיור פרטי לצריחי הכנסייה המרכזית בעיר, בת ה-450 שנה. הגברת האחראית על הכניסה לצריחים כל כך התרגשה לשמוע שאנחנו מישראל ארץ הקודש, שהסכימה שנעשה סיבוב בצריחים למרות שהגענו באמצע המיסה של יום ראשון. מרוב התרגשות, היא טרחה גם להכיר אותנו לכומר, שלא ניכר שהתרגש מהמפגש באותה המידה שהגברת התרגשה ממנו. המבוגרים מצאו להם מסעדות טובות לאכול בזמן שהילדים מסתלבטים במלון ושבעים מהפיצה משפחתית ב-4.5 דולר שהכרנו עוד באנטיגואה. חוץ מזה העיר לא ממש א גרויסע מציאה.

אז יצאנו מהעיר, לטפס על הר הגעש סנטה אנה. חמושים ביהירות לאחר טרקים מורכבים יותר, הצטרפנו לקבוצה שכוללת גם פנסיונרים וגם ילדים (גם לא שלנו) לטיפוס. שכחנו שבכל יציאה לים יש להכין את הספינה לים סוער (הוו היהירות) והגשם והקור שנתקלנו בו ב-10 בבוקר בראש ההר תפס אותנו בהפתעה (נו באמת, הר געש בגובה מעל 2000 מ', מה חשבנו לעצמנו). היה ממש מבאס. את האגם הטורקיזי הגופריתי שהבטיחו לנו בלוע ההר כמעט ולא ראינו בשל ענן עיקש שירד לטבול בו. היה קררררר, גשום, רוח והמטריות שלנו (שמיכל הביאה ברוב חוכמתה כדי שיהיה משהו לגשם של אחה"צ אם נחזור מאוחר לעיר) התעקמו לגמרי. זה לא שהאירוע היה נטול תלונות לחלוטין, אבל ביחס לקיתונות של התלונות שהיינו מקבלים אם זה היה קורה לפני כמה חודשים אין ספק שאנחנו במקום אחר לגמרי היום.  הילדים עמדו בזה לגמרי בגבורה. בסופו של דבר, היה טיפוס טוב, נוף יפה ובסה"כ חוויה חיובית. 

בהמשך, הבנו שיהיה הרבה יותר נוח להסתובב פה עם רכב (וגם לשכור רכב סביר ב- 30$ בלבד ליום זה חוויה בפני עצמה). יצאנו עם תוכניות לכבוש את העולם, או לפחות לכבוש איזה דרך יפה שעוברת בין כמה כפרים ציוריים שנקראת דרך הפרחים (על שם פרחים שכנראה מצויים בה בשפע בעונה אחרת). החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אמר ג'ון לנון וכשהוא אומר לעשות חיים הוא מדבר על להתבנג'ק כל היום במעיינות החמים סנטה תרזה. גשם זלעפות תפס אותנו באמצע הדרך, הפעם מוכנים עם גמישות מחשבתית ותחבורתית (אחחח, אין כמו רכב שכור), ובמקום ללכת לאנשהו שכנראה היה הרבה פחות כיף בגשם, שמנו פעמינו אל המעיינות החמים הכי מפוארים שראינו מימינו. המון בריכות לא טבעיות בכל מיני טמפרטורות שממלאים בצינור ששואב מבריכה כן טבעית עם מים רותחים מבעבעים. לעזאזל התוכניות, היה אחלה יום!

בדרך הפרחים יש המון אתרי מים טבעיים. חוץ ממעיינות חמים יש גם הרבה מפלים מכל מיני סוגים. יש מפלים של לבוא לראות ולצלם, ויש סיור כיפי בטירוף של ביקור במשהו כמו 10 מפלים יפייפיים שמעבר להשתכשכות המתבקשת, אפשר ממש לטפס דרך חלק מהם, להכנס למערה מאחורי אחד מהם, לקפוץ קפיצה מפחידה באחד אחר ובגדול זה הטיול הכי יפה וכיף שעשינו מזה הרבה זמן!

הטיול הוא לא טריוויאלי, בטח שלא לילדים. אבל יש אפשרות לוותר על חלק מהמפלים ולעשות עיקוף יבש בחלקם האחר. זה היה התכנון של המדריכה (שבקושי הסכימה שנצטרף), זו גם היתה הכוונה שלנו. חוץ מצ'ופו. הבנאדם לא רואה בעיניים, הוא מטפס כמו נינג'ה והמדריך המשתאה והמודאג אחריו. קוקה וסער שרואים את אחיהם הפספוס מדלג על הסלעים הנשטפים טיפסו אחריו, וכל הקבוצה של המוצ'ילרים מכל העולם ראו שאפשר, קיבלו אומץ וטיפסו גם הם. 

בימים קצת פחות אקסטרימיים נסענו לתעות במבוך ברושים ענק שהוא כמו משהו שהיה בהארי פוטר. סער שלנו שמכיר את כל הספרים בעל פה פחות או יותר מייד תפס פיקוד. רק שבהיעדר אסטרטגיה ברורה, ובהיעדר הלחש המתאים שיראה לנו את היציאה (או במילים אחרות - אין וייז במבוך), התחלנו להסתבך. היו כל מיני ציוני דרך כמו במה עם פעמון, ספסלים או אפילו עלים על הרצפה שעמי, תמי וקוקה השאירו, שגילו לנו שאנחנו למרבה ההפתעה מסתובבים במעגלים. בסוף מצאנו את ה…כניסה, וכל המיואשים החליטו שהספיק להם. אבל לא הארי שלנו. נחוש מתמיד נכנס סער שוב. יוני וקוקה נכנסו איתו גם. קוקה בגלל שהיא לא אוהבת לוותר ויוני בגלל שהוא אוהב לקבל מלאאאא מבוך בשביל ה-2$ שהוא שילם. אחרי שהשורדים הנחושים היו בטוחים כי אין פיסת מבוך שלא כוסתה, הם החליטו לקחת רמז - הציצו בגוגל פוטוס על פרסומת של המבוך עם תצ"א שלו, ואז גילו שהמטרה היא בכלל להגיע לפעמון ההוא ולצאת מאיפה שנכנסו. כך למדנו כי הבנת הבעיה היא קריטית כדי להגיע לפתרון.

האמת שהמבוך הזה הוא גם פלטפורמה מצויינת ללימודי אזרחות: איך מתקבלות החלטות בקבוצה ולמה תמיד זה שצועק הכי חזק נהיה הכי צרוד. יוני שוקל להכניס תרגיל חדש לגיבוש חובלים. 

אח"כ הלכנו לראות איך קפה בא לעולם. הסיור היה באנגלית וכלל טעימות קפה ולכן הילדים נאלצו להיגרר איתנו לפעילות שעל הנייר לא יוכלו להנות ממנה בכלל. אבל, אם תשאלו את צ'ופו, זו היתה הפעילות הכי מדהימה שהיתה לו בכל הטיול. המון מכונות, צינורות, משאבות ודלתות. הקפה עובר משלב לשלב, נשאב מעלה אל מכונה שמקלפת אותו, ואז מייבשים אותו בשמש ומפזרים אותו עם מקל מיוחד שצ'ופו כמובן אימץ במהרה, וכך ההסברים מתקדמים, וכיסיהם של הילדים התמלאו בפולי קפה שלא עומדים בתקן האיכות כי הם קלים, קטנים או אפילו בצבע לא נכון. דרך אגב, את בקרת הצבע עושות ידנית נשים שבוררות את הפולים הלא יפים החוצה. (המממ, יש לנו רעיון לסטארטאפ). כך אפילו סיור שאמור לשעמם את חלקנו, נהיה גולת הכותרת של היום הזה. אלופי הבאסה בסבבה.

עוד דוגמא לדברים שאנחנו זורמים איתם יותר אחרי כמה חודשי טיול זה למשל ללכת לקולנוע לצפות בסרט החדש של פיקסר ודיסני - אלמנטלי. נהננו מהסרט אפילו שלא הבנו מילה (יש מצב שתרם לעניין הדלי הענקי של הפופקורן קרמל שנשנשנו). אח"כ קראנו ביקורות כדי להבין מה היה שם בדיוק ולפי הביקורות, יכול להיות שהיינו נהנים פחות אם היינו מבינים מה הם מדברים שם 🙃

אבל לא כל מה שעשינו פה דרש חוסן. למשל באחד הימים נסענו לפארק מים. סתם פארק מים, מה כבר יכול להיות מאתגר בכמה בריכות ומגלשות? אההה, אז מסתבר שיכול. בפארק הספציפי הזה יש בריכה עם מים חמימים. אוי לאאאא!!! סתם סתם זה לא זה. הבעיה היא שבמים יש דגים כאלה שנוגסים לך בכפות הרגליים וזה מדגדג רצח. זה כבר היה יותר מידי בשביל יוני. בזה הוא לא עמד. אבל כל השאר דווקא כן. צחקקו למכביר, אבל עמדו בזה בגבורה רבה.

מה שכן, לעלות עם רייזר ללגונה יפה ששוכנת גם היא בלוע של הר געש קטון זה באמת לא דורש חוסן מיוחד. אבל נכתוב על זה כי גם את זה עשינו, ויש משם תמונות. זו גם היתה הזדמנות של יוני לסגור חוב ישן לקוקה והוא טיול אופניים מסביב לאגם (קונטרה לטיול עם סער באנטיגואה). 

הטיול בינתיים באל סלבדור הוא מעניין ומיוחד. במיוחד במבט לאחור, כשאנחנו כותבים,אוספים את התמונות ונזכרים בכל החוויות הנהדרות שצברנו. הפעילויות עצמן מהנות מאוד. אבל משהו פה לא זורם הכי טוב. בשביל לקחת באסה בסבבה, צריך שתהיה קצת באסה. נשמח לנוח קצת מתרגילי החוסן. הנקודה הבאה תהיה ספוט הגלישה הטוב ביותר במרכז אמריקה ואחד הטובים בעולם - חוף אל טונקו.  נחזיק לנו אצבעות!

** נפל בעריכה: מפל דון-חואן ומוקה-לאטה משובח בבית קפה רגוע על דרך הפרחים. בשניהם היה בסך הכל סבבה.