דברי פרדון מגואטמלה

גואטמלה האהובה, אנחנו הולכים לעבור הלאה בקרוב ולהשאיר אותך בזכרונות וברשומות הבלוג. רבות כתבנו על העדינות של האנשים ששבתה את ליבנו. תיארנו טבע נהדר וחיים תרבותיים ססגוניים. התחנה האחרונה במדינה ניחנת בכל אלה, אך באופן מאוד שונה: חם פה, גרים בבקתות עם גגות מקש, את הבגדים המסורתיים החליפו בגדי גלישה. אה, ויש פה ים!!! יאייייי

הוווו כמה התגעגענו לים. זה לא ים דרדלה כמו שהיה לנו בקאריבי. אנחנו בצד הפסיפי. חול שחור מתלהט ברמה שאפשר להבין את "נוהל-אדמה-בוערת" שחלקנו הכיר בטירונות-יחידה (גם שם היה ים), חוף רחב ויחסית בתולי (ביחס לחופי "העץ-קוקוס-הזה-הוא-של-המלון-אז-תתחפף-למרות-ששילמת-כניסה" שפגשנו במקסיקו למשל) והים, אווו, הים, הוא סוער וחזק. האוקיינוס נחבט אל החוף בעוצמה המעידה כי לכל גל יש היסטוריה של אלפי מיילים ימיים. 

כבר במחצית הדרך אל הכפר, יחד עם עליית הלחות, הדופק של יוני הואץ, ולחץ האי-גלישה-במשך-3-חודשים התחיל לזמזם. בואו נגיד שברגע שנפתחו דלתות האוטובוס כבר לא היה עם מי לדבר. כמה דקות לאחר מכן, יוני כבר היה במים עם גלשן השכרות גרוטאה. הים של אל פרדון הוא אגרסיבי, ומומלץ לגלוש בו עם הגאות. בדיוק היה שפל. כושר גלישה הוא משהו שאפשר לשמר בעיקר בגלישה כך שגם הוא לא היה והאוקיינוס הפסיפי בכל מקרה דורש כושר אחר: זרמים חזקים, כל מעבר מתחת לגל זה מכונת כביסה והגל עצמו הוא תלול ומהיר. בכל אופן, לאחר שעה (לא קלה) ו-3 גלים בערך יוני החזיר את הגלשן בעודו ממלמל שיש לו עוד שעה בהשכרה והוא רק ינוח קצת בערסל. עם בירה. הוא לא קם מהערסל הזה באותו יום ולעזאזל העוד שעה של השכרה. לפעמים הראש חושב שדי אבל הגוף יכול להמשיך. כאן זה היה בדיוק ההפך. בדיעבד שעון הכושר הראה שהיה שם גירוד של ה-200 דופק מלמטה, מה שלא אמור לקרות בגילו המופלג של יוני.

ביום למחרת כבר היה הרבה יותר טוב. עדיין הדופק הרקיע שחקים אבל מסתבר שבגלישה מי מלח טובים בהסרת חלודה. שעה בבוקר ושעה בערב, הפעם בשעות הגאות. היה מצויין. גלים מהירים, ארוכים וחזקים. כמו באגדות. 

לשאר בני המשפחה לקח קצת יותר זמן להתחבר לקונספט של אל-פרדון. בשעות הערב מגיעים המוני יתושים (אף פעם לא הבנו מה הם עושים בשאר הזמן, ולמה דווקא שעת השקיעה כל כך טובה לציד אנשים), אבל בכל אופן, הבליץ הזה עלינו האפיל על כל הטוב הזה שיש כאן: הבריכה במלון, הערסלים, האוכל הטוב וחוף הים המקסים. לפחות ביום הראשון. אבל אחרי שאימצנו לנו מסעדת חוף כזאת של "בצה-ושועית" בבוקר ומנגל בערב, ואחרי שנזכרנו כמה כיף לרבוץ/לשחק בחוף הים ואחרי שספגנו מאווירת הצ'יל הנעימה, הילדים כבר ידעו להגיד שחוץ מהיתושים בערב, דווקא די נחמד פה. 

אז נשארנו עוד יום. וביום הזה יצאנו לשייט על השפך של הנהר לים ומטרתו היא צפייה בצבי-ים. השיט עצמו היה רגוע ומהנה יותר או פחות - תלוי את מי שואלים. גם פעילות איתור צבי-הים לא עניינה את כולם באותה המידה. הריטואל היה כזה: ביצבוץ של צב -> קוקה וסער מכריזים על המספר של הביצבוץ (הגיעו למספרים תלת ספרתיים, משום שאיחדו כוחות ולכן בצבוץ ששניהם ראו נספר פעמיים) -> צ'ופו מתאונן "בואו נלך מפה" -> כל המשפחה פוצחת בשיר שנהיה ההמנון של ההפלגה:

בוא נלך מפה

משעמם לי

נלך הביתה

ויאללה חלאס

את הערב האחרון שלנו בגואטמלה, העברנו בשכיבה בערסלים. הירח מציץ מבין כפות דקלי הקוקוס זורח באור עבה מעיד על הלחות הכבדה. העור ספוג שמש, לחלקנו כל הגוף תפוס מהגלישה ולחלקנו מגרד מעקיצות. לא קל בגן עדן. היית טובה אלינו גואטמלה. היי שלום ותודה על הסביצ'ה.