ישן מול ישן יותר

 העיר העתיקה אנטיגואה, השוכנת למרגלות הר הגעש אגואה ובקרבת עוד כמה וכמה, הייתה פעם בירת גואטמלה, אך אחרי שנהרסה ברעידות אדמה ונבנתה שוב ושוב הוחלט להעתיק את מוסדות השלטון כ-30 ק"מ ממנה לגואטמלה סיטי. לעיר גואטמלה הישנה בפרץ של יצירתיות פשוט הוסיפו את השם "העתיקה", אנטיגואה בספרדית, וכך שונמכה העיר לדרגת "עוד עיר בגואטמלה". 

אז את מעמדה כבירת גואטמלה לקחו ממנה, אבל את יופיה וקסמה ממש לא. כבר מהרגע הראשון, אי אפשר שלא להתפעל מהרחובות מרוצפי האבנים השחורות (שהופכות כל נסיעה למסע קפיצות מטלטל- לא יכלו לחשוב על מאפיין מוצלח יותר לעיר? בנייה מאבן ירושלמית? משהו..?? דווקא כבישי אבנים???), מהבתים הססגוניים, מההרים והגבעות הירוקות המקיפות את העיר הקטנה ובראשם הר הגעש אגואה שאי אפשר לפספס.

הגענו אל העיר ביום שאנחנו קוראים לו יום HD. ראות מדהימה, שמיים כחולים ושמש מחייכת. הוקסמנו.

איננו חובבי ערים, קולינריה או ארכיטקטורה בצורה מיוחדת. אך אי אפשר שלא להישבות בקסמה של העיר שמספקת את כל אלה בשפע.

דבר נוסף שהעיר מספקת בשפע זה נוף להרים הירוקים הנישאים סביבה, אותם רואים מכל מקום.

הסניף המקומי של ה"משרד" של יוני, שבו הוא מקיים שיחות בשעות בוקר מוקדמות, היה גג המלון, ממנו נשקף הנוף המהמם ובערב ניתן היה לשמוע הופעות חיות מבר שכן. אם המוזיקה נעמה לנו, יכולנו ללכת לשמוע מקרוב. למרבה ההפתעה, הילדים נהנו במיוחד מערב ה…….ג'אז! (מי ילדים של אבא!)

את הזמן בעיר העברנו ביחד ולחוד, בהרכבים שונים ובין פעילויות ספורט אקסטרימיות לבין סדנאות רגועות.

קצת שוק רחוב של יום ראשון עם טעימות קפה ויין, קצת חנות מיוחדת של שלל ממתקים מסורתיים וינשופים (כן, ינשופים שהם קופה כמו פסחזון החזיר) ואפילו ביקור (שלא לומר הסתבכות-איקאה-סטייל) במוזיאון החינמי לאומנות מקומית שבו עיקר העניין בביקור היה למצוא את היציאה.

הצטרפנו לסדנאות שחוגגות את הקולינריה המקומית המסורתית.

הראשונה הייתה סדנת שוקולד שבה למדנו ואף התנסנו בכל שלבי תהליך הכנת השוקו המסורתי בן מאות השנים של בני המאיה (אשר נתנו למשקה את השם המעניין שוקולהא). קלינו, קילפנו, כתשנו, וטעמנו בכל שלב בתהליך. טעמנו תה-קקאו שמכינים מקליפות פולי הקקאו הקלויים (היה הרבה יותר טעים אחרי שהוסיפו כמה כפיות סוכר לקנקן התה), ושני סוגים של שוקו מפולי הקקאו הכתושים הייטב, אחד עם צ'ילי, קינמון וציפורן, והשני עם חלב ודבש. נחשו מה היה לילדים יותר טעים. כדי שלא נצא מהסדנה עם טעם מר (פשוטו כמשמעו), כל אחד הכין לעצמו טבלת שוקולד עם התוספות החביבות עליו, וכך כולם יצאו מרוצים.

הסדנה הבאה היתה גם היא בתחום הקולינריה- סדנת בישול מנה גואטמלית מסורתית שנקראת פפיאן. זה בעיקרון מרק עם קצת ירקות ובשר או עוף, שמה שמיוחד בו הוא שבנוסף לירקות ולבשר מוסיפים לו בלילה טחונה של מגוון מרכיבים קלויים: עגבניות, בצל, כוסברה, פלפלים מכמה סוגים, גרעיני דלעת ושומשום, עגבניות ירוקות ועוד. אוכלים אותו עם אורז וטורטיות- וזה פשוט מעדן!

את פעילויות האקסטרים חילקנו בינינו כך שיוני רכב על אופניים ומיכל פיסטנה הרי געש. בסה"כ חלוקה הוגנת.

כשבוע לפני שהגענו לאנטיגואה, כחלק ממחקר מקדים, התברר כי הקטע כאן הוא אופניים ואופני הרים: הרים סביב לה ואופני הרים סובבים אותה.

אולם כדי לצאת לסיבוב של המקצוענים יש צורך בקבוצה של 2 רוכבים לפחות. פרסמנו בקבוצות ווצאפ ישראליות ואכן בחור ישראלי אחרי צבא, משופע בביטחון עצמי ופאסון עללל הצטוות חיש מהר אל יוני ששמח על החברה הצפוייה (וגם על החיסכון). 

הבעיה היתה שזו היתה מלכודת גילנות אימתנית. עוד בנסיעה יוני ספג משפטים כמו: "כל הכבוד לך שבגילך אתה ככה רוכב. הייתי שמח שאבא שלי גם..." אז התחוור ליוני שבעצם הוא אכן קרוב בגיל הרבה יותר לאביו של המשוחרר הטרי 🤯.

מזל שכבר בעליה הראשונה נגמר לזה האחרון האוויר  ואירוע הגילנות נגדע באיבו. היה אחלה טיול. קצת עליות, הרבה ירידות, קטעים טכניים ונוף. כיף ככה כמו שצריך. אבל איך אומרים אצלנו - אין על הכרמל. 

טיול האופניים "אב ובן" של יוני וסער היה יותר בקטע של רכיבה בין מטעי הקפה. כדי להגיע למטעים הללו יש לרכב בכבישי העיר שכאמור נשמרים במצב בלתי רכיב כדי לא לאבד את הצביון. על כן ציידו אותנו באופני פימפ משהו טוב עם צמיגים עבים לאללה שמצטלמים ממש טוב. 

זה המקום לספר שאנטיגואה היא המקום שבו סוף סוף הסתיימת סאגת החלפת מצלמת הגו-פרו. לא נלאה, אבל רק נגיד שמהסינוטה של הצבים בפלאיה דל כרמן בשבוע הראשון לטיולנו, שם גילינו שהגו-פרו איתה יצאנו מהארץ היא בת-מינן, ועד היום אין סוכנות של UPS ביבשת שלא הכרנו. 

אז הפעם הכל תקין וכפי הנראה נולד לנו יוטיובר חדש- קבלו אותו!

הנה סרטון הביכורים:

אמרנו שאנטיגואה הרי געש סביב לה, ומיכל נחושה לעשות איתם כל מה שעושים עם הרי געש: מטפסים, וצולים מרשמלו.

על הפקאיה יצאנו כולנו לטיפוס מרנין ב-6 בבוקר. הילדים השועלים שלנו (או יותר נכון עיזי ההרים שלנו) נפנפו את נסיונות המצליח שהציעו עזרה בצורת גב של סוס כי הם לא עולים על סוס אם לא נותנים להם לרכב לבד (אחרי סן פדרו). הם אפילו לא שיוו בנפשם שצריך לעזור להם לטפס 350 מטר גובה ב-6 בבוקר. לעומת זאת, מסקנה יפה שהם כן הצליחו להגיע אליה ב-6 בבוקר הייתה שלבה שמתקררת הופכת לאבן בזלת, ואחרי המון זמן אבן הבזלת הופכת לקקי של סוסים (כי לא היה בנמצא הסבר הגיוני יותר לשובל הגללים שליווה אותנו לכל אורך הדרך). בסופו של דבר מגיעים אל הלוע הבזלתי של הפסגה הפחות פעילה. לא היתה כאן התפרצות איזה 700 שנה (שזה כלום במונחי הר געש). אולם הפסגה הסמוכה היא פעילה גם פעילה וניתן לראות גזים גופרתיים נפלטים מראש ההר. לפני 3 !!! שנים לבה פרצה ונשפכה במורד ההר למרחק של כ-7 ק"מ, והגיעה כמעט עד לכפר ששוכן למרגלותיו. עכשיו הכל- אבל הכל- מכוסה בזלת. נוף מאוד מיוחד ודי סוריאליסטי. אם זה לא מספיק, אז ההר הזה הוא ההוט ספוט של האזור, שזה אומר שיש נקודות כל כך חמות שניתן לצלות בהן מרשמלו (למה לא?) עכשיו מובן מאיפה המוטיבציה של הילדודס. אבל האמת שגם בלי קשר למרשמלו, שנצלה גם נצלה, זה שיש בקרקע פה ושם פתאום מקומות ממש ממש חמים זה ממש ממש מגניב.

הדבר היותר טריוייאלי לעשות עם הרי געש הוא לטפס עליהם. אך אבוי, הטיפוס עליהם הוא לא טריוויאלי בכלל ובטח שאינו מתאים לילדים. יוני במחווה אצילית ויתר למיכל ושלח אותה למשימת הטיפוס: שיהיה לה בכיף. 

חבר היטיב לנסח את זה: "אפילו כשאתה מפרגן לה, בסוף יוצא שאתה בסבבה והיא קורעת ת'ת#ת"

הרעיון הבסיסי הוא לטפס על הר הגעש שאינו פעיל אקטננגו, ומפסגתו לצפות בהר הגעש הפעיל מאוד פואגו, אשר בימיו הטובים מתפרץ כל 20 דקות ובימים אלה קצת פחות אבל עדיין פעיל ביותר.

על הנייר, מטפסים בסך הכל 4 שעות. כמה קשה זה כבר יכול להיות? אז זהו….. שיכול. טיפסנו במשך 3 שעות כ-1000 מטר, בשיפוע שנע בין דיי חד לחד מאוד. הנוף השתנה משדות תירס ליער מכושף ואפוף עננים. בשעה האחרונה השיפוע מאוד התמתן, אבל הגיע אתגר נוסף בצורת גשם זלעפות, כולל רעמים מטורפים וברד וכל החבילה כולה. ממש נראה כמו סצנת סוף העולם מסרט אפוקליפטי זול.

הגענו למחנה הלילה כעבור 4 שעות רטובים וקפואים. את השעות הבאות בילינו סביב המדורה המבורכת, עושים ברביקיו מנעלינו ספוגות המים, שותים שוקו חם ותוהים איפה הר הגעש שאמור להיות ממש פה מולנו מאחורי מסך העננים הסמיך. 

מזג האויר הסוער המשיך, וחוץ מהצצה חטופה פה ושם מבין העננים לא היה ניתן לראות את הפואגו כלל. לאחר לילה נטול שינה, בו כל רעם מתגלגל הקפיץ אותנו אל מחוץ לאוהל ע"מ לבדוק אם אפשר לראות את הפואגו מתפרץ או שהוא עדיין מכוסה בעננים, התעוררנו סופית ב-3 וחצי חדורי מוטיבציה לטפס לנקודת התצפית בפסגתו של האקטננגו ולצפות בזריחה על הרי הגעש בסביבה ובראשם הפואגו. עדיין היינו שרויים בענן הסמיך, אבל החלטנו לעלות בכל זאת. לא האמנו שזה אפשרי, אבל הטיפוס בחושך בן השעה (וה-400 מטר) , בשיפוע כה חד וחלקלק כך שעל כל 2 צעדים קדימה מתדרדרים צעד אחד לאחור, ושלא לדבר על המחסור בחמצן בגובה של כמעט 4000 מטר, היה אפילו יותר קשה מהטיפוס של היום הקודם.

לבסוף, כאשר הגענו לפסגת האקטננגו, הנוף היה מושלם. הזריחה בדיוק החלה, העננים נראו כמו שטיח לבן ורך מתוכו מבצבצות פסגות חרוטיות מפה ומשם, וכמובן הפואגו שנמצא ממש מולנו, מעשן לו בכבדות. אי אפשר היה להרגיש את הרגליים מרוב הטיפוס המאומץ, אי אפשר היה להרגיש את הידיים מרוב קור, אבל מראה הזריחה מראש ההר היה פרייסלס.

מלבד הפואגו, ניתן היה לראות גם את הר הגעש אגואה מזווית חדשה ומעניינת, וגם במרחק את שלושת המוסקטרים סן-פדרו, אטיטלן וטולימן, ידידינו משכבר הימים.

בינתיים יוני והילדים נשארו בקמפינג מגניב ממש שבו הסבו צ'יקנבאסים ישנים (טוב, ברור שישנים- הכל פה לכל הפחות ישן…) לבקתות גלמפינג. גם מסוק אחד וסירה אחת עברו את הטרנספורמציה המעניינת. מסביב יש גם בריכה, מסעדה נחמדה עם שולחן ביליארד וכדורגל שולחן, כמה טווסים, חתולים ונדנדה מחצי משאית. בגדול פנאן. ומיכל מטפסת ... האמת היא שהיעדרה הורגש ולהיות חד הורי זה גם לא פיקניק. 

כמה טוב שבאת הביתה (בעצם לאוטובוס).

אחרי שבוע עם כל כך הרבה דברים עתיקים, אנחנו מרגישים מעט יותר צעירים (אחרי הכל, זה רק עניין של קצת פרספקטיבה), ומוכנים להמשיך בדרכנו למקום אליו מגיעים כל הצעירים והמגניבים כמונו- אל כפר הגולשים לחוף האוקיינוס הפסיפי, אל פרדון.

ביי ביי אנטיגואה היפה