שגרה - קווים לדמותה

 אנחנו מציינים כעת 3 חודשים לטיול. הופכים תקליט, כמו שיגידו ותיקי הדור מבינינו. עשינו הרבה ב- 3 החודשים האחרונים, חווינו המון חוויות מסוגים שונים, אבל דבר אחד לא הצלחנו לייצר משום סוג, וזה שגרה.

ברוב המקומות לא שהינו מספיק זמן בכדי לייצר אותה. וכאן, דווקא כאן, בסן-פדרו, בכפר הגואטמלי הקטן על גדת האגם אטיטלן, הצלחנו. 

אנחנו כבר מטיילים יחסית מנוסים והטיסה חזרה עדיין לא מרחפת מעלינו ומכתיבה קצב ריצה כדי להספיק. הגענו לכאן לאחר טרק קשה וזה אולי המקום האידיאלי לעצור, לנוח מהמעברים התכופים, מהאנרגיה שמשקיעים בלהבין מה עושים מחר, מההתרגשות של מקומות חדשים שכבר די נראים תמיד אותו דבר. זה מקום אידיאלי להוריד הילוך ולעשות דברים שדורשים קצת יותר זמן, להתרגל למקום בו אנו נמצאים ושהמקום יתרגל אלינו. זו הזדמנות טובה לבנות לעצמנו סוג של שגרה.

 

מדוע דווקא שפת האגם היא מקום טוב להשתגר בו? 

קשה להתרגל לנוף המרהיב של אגם רגוע שהוא בעצם הר געש עצום ועתיק מאוד שקרס לתוך עצמו ובתוכו צצו ועלו 3 הרי געש "צעירים" עם פרופיל מושלם. מסביב לאגם ישנם כפרים גואטמליים אופייניים כאשר לכל כפר זווית ייחודית לו. אחד יותר שנטי בנטי, אחד של פנסיונרים גרינגואים, אחד עם מסורת מאיה משונה ומיוחדת ואחד שהפך למעוז המוצ'ילרים האולטימטיבי - סן פדרו. האחרון נשמע לנו הכי מתאים, ובחרנו בו כבסיס לביקורנו באגם.

את שהייתנו בכפר ניתן לחלק ל-2 חלקים: ההתחלה- ההיכרות עם הסביבה החדשה ומה שהיא מציעה, המקום, הפעילויות והאנשים, והסוף- התקופה בה אנחנו כבר מאוקלמים ומכירים, וחוזרים לדברים המוכרים ולרוטינות שבנינו בחלק הראשון של שהייתנו.

ראשית, נרשמנו ללימודי ספרדית בבי"ס מומלץ שנמצא un pequeño salto מדירתנו היפה המומלצת גם היא. שיעורי הספרדית היומיים סיפקו לנו מסגרת מבורכת לשגרה, ובתוספת ארוחות הבוקר והערב הקבועות בבית יצרנו שלד דיי יציב וקבוע ליומיום.

הפעילויות שאפשר לעשות כאן הן בעיקר סביב האגם- גם מבחינה פיזית (ממש מסביב לאגם) וגם מבחינת הקונספט - רחצה, טיולים רגליים או על גבי סוסים על שפת האגם ונקודות תצפית עליו, ספורט ימי כמו קייאקים וסאפ וגם פעילויות עם וייב רגוע ויצירתי כיאה לתפאורה הטבעית: מדיטציה, יוגה, סדנאות ציור וחרוזים.

אפילו ההגעה ממקום למקום היא על האגם בסירת-אוטובוס קטנה שעוברת ביסודיות בין כל הכפרים סביב האגם בהפלגות יפות שיכולות בהחלט להחשב כאטרקציה בפני עצמן.

כאמור, את השבוע הראש הקדשנו להיכרות עם הסביבה הקרובה והקצת יותר רחוקה של הכפר. היו ימים בהם נשארנו בכפר, וימים בהם יצאנו לבקר בכפרים השכנים.

בימים בהם נשארנו בכפר רכבנו על סוסים (חוויה מרגשת במיוחד עבור שני הקטנים שבחבורה, שלהם זו הפעם הראשונה בה רכבו על סוס אמיתי וגדול, לא עוד סוס-פוני-ננסי שלא מסוגל ללכת יותר מ-5 דקות), שטנו על האגם בקיאק או בסאפ, ביקרנו בשוק הססגוני והשתתפנו בסדנאות המפורסמות של סן-פדרו לציור ולחרוזים. 

 בכפר הסמוך סנטיאגו אטיטלן שעל שפת האגם חיה קהילה קטנה שמטפחת את הסנטה הקצת…. המממ… משונה שלה. קוראים לו משימון (אנחנו קראנו לו מר-שמעון). אז מסתבר שהבחור הוא סוג של גנגסטר כזה שאוהב את מנעמי החיים כמו רום וסיגריות. מדי שנה בחודש מאי הוא עובר להתגורר בביתה של משפחה ברת-מזל אחרת ממשפחות הכפר. לטובת העניין המשפחה מפנה לו את ביתה, מפסיקה לעבוד למשך שנה שלמה ורק עסוקה בלשמור על הבחור הנהנתן ולספק את מאוויו. ביום החגיגי של מעבר הדירה, מוציאים אותו בני המקום לרחובות הכפר וחוגגים איתו. חגיגה ממש מדלת לדלת. ובגלל שלא יפה לתת לסנטה הנכבד לשתות לבדו, החוגגים המבוסמים הפילו אותו יום אחד ונשברו לו הרגלים. 

אנחנו הגענו לכפר לסוג של חפש-את-מר-שימעון. מאחר והוא כל שנה עובר דירה (והפעם האחרונה היתה לפני מספר שבועות), כתובתו לא מפורסמת בשום מקום. נהג טוקטוק מתורגל ישר הציע לקחת אותנו אל האדון, וגם להיות המדריך היומי שלנו בכפר. הגענו אל בית סטנדרטי שמסתתר לו בין הסמטאות, חיפשנו חיפשנו...

 ושם ראינו אותו - יושב לו בלי רגליים (מה רציתם, שהוא יעמוד?) ועל ראשו שני כובעים רחבי שוליים ומקושטים בצעיף. סיגריה בפיו והמון בקבוקי אלכוהול ריקים על השולחן שלידו. היה לנו מזל כי בדיוק התחיל טקס. משימון הגנגסטר יודע לברך את מי שמשלם לו, בברכות של שגשוג והצלחה כלכלית. סוג של פרוטקשן - חבל, יש לך עיניים יפות. הטקס הוא מוזר לכשעצמו: מדליקים את הסיגריה בפה של משימון, מטלטלים איזה דלי שעושה עשן וריחות מסביבו ומעבירים את אחד מהכובעים מראשו של דון-משימון לראשה של הלקוחה המבורכת כדי לפתוח את ערוץ התקשורת עם משימון ( לא פרשנות שלנו לסיטואציה- אלא הסבר אורגינל שקיבלנו ממדריכנו החרוץ).

מהכפר בעל השם הנהדר צונונה יצאנו לטיול קצר מקסים שסיפק לנו 1001 זוויות על האגם, הרי הגעש שסביבו, ובתי הגרינגואים מנקרי העיניים אליהם מגיעים פנסיונרים אמריקאים בני המעמד הבינוני כדי לבלות בהם את שארית חייהם. הטיול הקצר לא יכל להסתיים בכפר עם שם יותר מתאים משמו- חייבליטו. במקור רצו לקרוא לו חייבסיטו, על שם הגרינגואים החיים-בסרט שמתגוררים סביבו, אך בעת רישום שמו במשרד הפנים נפלה טעות והוא נותר חייבליטו עד עצם היום הזה.

בכפר ההיפי סן-מרכוס מצאנו פינת חמד אמיתית לשכשוך באגם, ובונוס רציני בצורת מסעדה שמתמחה בשני אבות מזון חשובים מאין כמוהם- חומוס (עם שום!) ומשקה קקאו (לא שוקו, אלא קקאו. ללא סוכר).

בכפר פנחצ'ל, המתוייר מכולם, ביקרנו בשמורת טבע עם גשרים תלויים סטייל נשר, נוף סביר פלוס על האגם וחוות פרפרים קטנה וחביבה.

פעילויות מעין אלה הם דברים שעושים פעם אחת וחוזרים כדי לספר. ואם כבר דברים שחוזרים כדי לספר, אז בעל הבית שלנו היה כל כך גאה במשפחה היפה שבאה להתארח אצלו שהוא החתים אותנו לחוזה דוגמנות של איזה בקתה חדשה שהוא משיק. עשינו כאילו, חייכנו יפה ושילמו לנו בבוטנים, או יותר נכון בהמבורגרים (ממש טעימים) במסעדה ליד. אז הינה, סיפרנו.

בשבוע השני חזרנו לפעילויות שהיו לנו כיפיות, מסעדות שהיו לנו נעימות וכפרים שהיו לנו טעימים. 🙃

חזרנו לסן-מרכוס רק כדי להסתלבט על מזח יפה ומזרון הים שהפך כבר מזמן להיות חלק מהמשפחה. חזרנו למסעדה בסן מרכוס עם החומוס הכי טוב באזור ומשקה הקקאו הכי טעים ששתינו. 

נהננו ממאפה קינמון אלוהי מהמאפייה הקטנה והמעולה ליד הבית, אליה הגיעו יוני ומיכל בכל יום לאחר שהניחו את הילדים בעדינות בשיעור הספרדית, וחגגו עם מאפה קינמון וקפה אלוהי לא פחות בבית הקפה הסמוך.

ואם בארוחות באופן כללי עסקינן, אז פאר היצירה היו הארוחות שבישלנו בבית לאחר ביקור שגרתי בשוק המקומי. למדנו להכין שעועית בביצה ע"פ מתכון מפי הסניורה החביבה מה-tienda שליד המכבסה, ראמן גואטמלי וכמובן - שקשוקה! 

חיי השגרה בבית כללו גם צפייה משפחתית נינוחה בסרטי חובה כמו קוקו ושכחו אותי בבית, עם או בלי קערת פופקורן, וכמובן קצת שיעורי בית בספרדית ועבודה בחוברות שהבאנו מהארץ. 

כשנכנסנו לשגרה כבר לא היו דברים מיוחדים שהיה חשוב לנו להספיק, ויוני יכול היה לפתוח כל בוקר בשייט קיאק או סאפ באגם ולאחר מכן להמשיך בשיעור יוגה אצל מאיה שכמו חצי מהמסעדות פה זה פחות מאיה של שבט המאיה ויותר מאיה של שבת אחים גם יחד. יש פה מלאאאא ישראלים, כבר אמרנו? 

גם הילדים הרחיבו ידיעותיהם בכלי השיט השונים, בעוד שיוני מתפקד כמאמן ששוחה ביניהם עם המזרון ים וצורח - ימינה! קדימה! לא להסחף לחוף!

חזרנו לחוספינה מלכת החרוזים כדי להכין צמיד חרוזים נוסף, ועשינו 3 פעמים את אותו טיול סוסים. סתם, כי אפשר, כי זה כיף, וגם אנחנו לא יודעים מתי שוב הילדים יוכלו לרכב לבד (בלי מישהו שמוביל אותם) על סוס ענק על גדת אגם יפיפה וכל זה ב-25 שקלים לשעה 🙂

העוגן של שיעורי הספרדית מדי יום בארבע אחרי הצהרים גם סידר לנו את הימים ואת הלו"ז, אבל גם נתן לנו פה עוד מימד של שגרה. את ההתרגשות המסעירה של גילוי מקומות חדשים החליפה תחושת הלמידה וההתפתחות. בנוסף, בית הספר היה ממש כמו בית שני בסן פדרו (ושלישי בעולם). המורות היו ממש נהדרות, והשכילו ליצור עבור הילדים חווית לימוד מהנה, כזו שהילדים רצו לחזור עליה יום אחרי יום.

אז לקראת אמצע המסע, הצלחנו לעצור לרגע ולייצר אתנחתא קלה של שגרה, נעימה ועוטפת. כזו שמזמן כבר לא הרגשנו. מצאנו את נקודת העבודה הנוחה שלנו, יצרנו לנו את המרחב הנעים והנוח בו אפשר לשחרר קצת ולהרגע, לקחת נשימה עמוקה ולהנות.

אמנם לא כיסינו שטח מאוד גדול, אבל דווקא המנוחה מהנדודים פתחה לנו את ההזדמנות לטייל פנימה ולהגיע לגבהים חדשים של חיבור למקום בו אנו נמצאים.