הכל אפשרי

 אחד הדברים שעושים בטיול ארוך ולנו לא כל כך יוצא לעשות זה טרקים.

לכל מדינה יש את הטרקים המפורסמים שלה ובד"כ מדובר על רמת קושי מסויימת המתאימה ליום הליכה סטנדרטי של מוצ'ילר בריא בשנות ה20 לחייו. אנחנו מוצ'ילרים, אנחנו בריאים, אך כל אחד מאיתנו רחוק משנות ה-20 משהו כמו עשור וחצי מכיוונים שונים 😬. יחד עם זאת, טיול הליכה של מספר ימים, שבהם שוקעים אל עומק הטבע, נכנסים לתדר אחר ומגיעים למקומות מיוחדים ומרוחקים שאין דרך אחרת להגיע אליהם היא חוויה בגדר חובה בטיול כמו זה שאנחנו עושים. על כן פנינו לחברות הטיולים המומלצות והוצאנו מכרז לתכנון טיול תפור למידותינו הלא-סטנדרטיות. לא בטוח שכולם הבינו את המשימה, אבל בסוף קיבלנו שתי הצעות. הודענו למדריכים שאנו נגיע לעת ערב לתדרוך אחרון ודיר בלק שיגיעו מוכנים. הצעה אחת ירדה מהפרק כי הם לא היו כל כך בראש של קורס קצינים וכך נשארנו עם ההצעה של חברת מונטה-ורדה: קצת הקפצות עם טנדר באמצע, נוסיף פורטר ליתר ביטחון ויש לנו תוכנית שיכולה לעבוד. 

יצאנו לדרך.

הטרק עצמו בעצם תופר רגלית את הדרך מהעיר Xela לאגם אטיטלן המרהיב והפופולרי מאוד בקרב תיירים. הוא מסתיים בתצפית זריחה על האגם. התוואי הוא הכל חוץ ממישורי. יש עליות קטלניות יותר וקטלניות פחות, יש ירידות בעיקר קטלניות ביותר וזהו. הנוף והצמחייה משתנים בהתאם לשינוי בגובה שכן הנקודה הגבוהה ביותר היא 3000 מ' והאגם ב-1400. ולא, זה לא אומר שפשוט מתגלגלים כל הדרך למטה. מבחינתנו הנוף פחות משנה כיוון שאנחנו לא כאן בשביל הנוף, וגם חוץ מכמה רגעים שמשיים היינו אפופי עננים כל היום הראשון ואפופי יער ביום השני. גם התצפית המרהיבה-לכאורה בשחר היום השלישי היתה מעוננת עד כדי בקושי שלום-שלום עם האגם המיוחל והרי הגעש הסובבים. 

מה שכן, המסע היה מסע פנימי יותר מאשר חיצוני. היום הראשון היה קשה לכולם, כמו בכל יום ראשון של טרק. עוד לא יודעים מה יהיה והאם נעמוד בזה. רק התחלנו וכבר כל כך קשה, אולי זה לא בשבילנו. ואז בסוף היום הראשון, הגענו אל ה-homestay (לינה אצל משפחה באחד הכפרים שבדרך). עייפים אך מרוצים. כבר היום פרצנו את גבולות היכולת ועמדנו בכך בגבורה. חגגנו עם נחשי גומי, עוגיות וקפה מתוצרת מקומית והיינו בהיי. ואז הגיעה ההפתעה של היום: תמסקל - סאונה\מקלחת-הוט-באקט שיש בכל בית בכפר במקום מקלחת נורמטיבית. מדובר על מבנה לבנים קטן שבו מרתיחים סיר מים ומחממים אבנים על מדורה. יושבים בפנים, עושים מקלחת הוט-באקט על ידי הכנת פיילה בטמפרטורה רצויה משילוב של המים הרותחים ומים קרים ובנוסף מעלים אדים על ידי השפרצת מים על האבנים. ניתן לסגור עם וילון ניילון מצוקמק להעצמת החוויה, אבל זה קשוח! אבל, מה לא עושים בשביל מקלחת חמה בהרים הקרים אחרי יום של ירידות וטיפוסים כאמור? נדחסנו חמישתנו בתמסקל, ואיך אומרים- במדבר כל קוץ הוא פרח. בשביל הילדים היה זה פרח מלהיב במיוחד.

הגאווה העצמית שהילדים חשו התעצמה לנוכח היותם במעמד סלבריטאים בקרב תושבי הכפרים המרוחקים שמעולם לא ראו ילדים לבנים כנראה ובקשו להצטלם איתנו כאילו אנחנו הספרדים הראשונים שהגיעו לכאן והתקבלו כאלים. אם יש מקום להרגיש מיוחד, זה בכפר גואטמלי שלהגיע אליו זה הדבר הקשה ביותר שעשית בחייך, ושם ברור לך שאין עוד כמוך שהגיעו לכאן. 

הטרק שלנו ייזכר בעיקר בשל הדברים הקטנים:

• ה-walking cookies - חבילת עוגיות שנפתחת ברגעי חירום כאשר רמת התלונות עולה והעוגיות נדחפות לפיות המתלוננים כאילו היו תוכים.
• מקלות ההליכה שהתרבו מרגע לרגע עד שיותר הכבידו מאשר הקלו. 
• המשחקים עם הילדים של בעלי הבית ב-homestay בערב השני. מסתבר שגם פה משחקים מחבואים ותופסת, ושבשביל להתחבר אין צורך בהמון מילים, אלא רק ברצון הדדי.
• הסיפורים של קוקה שהעבירו לאחים שלה ליטרלי חצי טרק בהסחת דעת חיונית מהקשיים. קוקה הגאונה ידעה תמיד באיזה חלק בסיפור לעצור לקחת אוויר- בעוד אחיה משתגעים ממתח ומתחננים שתמשיך את הסיפור רק עוד קצת.
• הפורטר החמוד שהילדים התעקשו לקרוא לו התרמוס.
• שקיות החימום לפנות בוקר קר כשצועדים בחשיכה לפני הזריחה אל עבר התצפית, אשר לכל הפחות סיפקו לילדים תעסוקה ועניין תוך כדי הטיפוס לתצפית.
• תכנוני תיבת נוח לפיהם כשנחזור לארץ נאמץ סוס, 3 גורי חתולים וכלב. וזה בנוסף לאיגואנה מסן איגנסיו. הילדים כבר יסגרו אתכם על הפרטים. ואנחנו אומרים- מה שתגידו, רק תמשיכו ללכת.

לסיכומו של עניין, החבר'ה שלנו הוסיפו לעצמם את הטייטל המכובד ביותר "גם אני עשיתי טרק 3 ימים לא קל בכלל בגואטמלה". באמת שכל הכבוד להם!

הגענו לעיירה סן-פדרו שעל גדת אגם אטיטלן, למרגלות הר הגעש סן-פדרו. עכשיו אנחנו יכולים להתפנק קצת.