כמה בלייכים נכנסים לחיפושית

 קלללל! 5 במושב ליד הנהג, ועוד אחד תלוי על הסולם מבחוץ.

בשבוע הראשון שלנו בטיול ראינו קולקטיבו (מונית שירות עירונית) עם מיליון גנובים דחוסים בתוכו נוסעים עם דלת פתוחה והיינו המומים. הרגשנו שאנחנו מסתכלים עליהם מבחוץ כמו בסרט, אשכרה עולם אחר, רואים איך אנשים חיים בסטנדרט שונה במקומות אחרים בעולם.  ממש חוויה אנתרופולוגית.

        《 התמונה מסתובבת 》

חודש וחצי אחרי, אנחנו נדחסים בתוך מיניוואן, כשבמקום חגורות בטיחות השיטה היא לקבע את הנוסעים למקומם בלחץ זה לזה. כל משפחת בלייך במושב אחד ליד הנהג, וזה בגלל שעשו לנו כבוד כי אנחנו גרינגוס. נסיעה של 5 שעות, בדרך מפותלת מאוד בין ההרים. בירידות זו רכבת הרים, כדי לתפוס תנופה לעליות, שאחרי מיצוי התנופה אנחנו שועטים בהן במהירות של 20 קמ"ש בלבד. העכוז נתפס, הרגל כמעט שנכוותה מהמנוע שמתחת העאלק-מושב הבלתי מבודד והעוף המטוגן שתקענו בשוק בהפסקת הצהריים של אחד מבני המשפחה חזר אל אוויר העולם ורצפת האוטובוס. 

אנחנו בעולם השלישי, ואנחנו מתים על זה!!!

נכון, הנסיעות קשות. היינו מוותרים עליהן. אבל יש משהו בהיטמעות בחיי המקומיים שמספק חוויה עוצמתית אותנטית אשר מעניקה פרספקיטיבה ולא מעט שיעורים לחיים. למדנו לאכול מה שיש, לדאוג אחד לשני ולראות את חוסר הנוחות של האחר ולהכיל אותה. למדנו שהכל לטובה ושכל צרה היא שיעור. פגשנו אנשים שהקסימו אותנו ואנחנו כנראה גם אותם. הם מתעניינים בחיים שלנו לא פחות משאנחנו בשלהם. צילמנו אותם והם אותנו, סיפרנו להם על החיים בישראל , ארץ התנ"ך, והם על חייהם בגואטמלה. הפשטות והעדינות של תושבי ההרים הם מעוררי השראה ומצד שני מבהירים לנו עד כמה עלינו להודות על מזלנו הטוב. 

בשפת המוצ'ילרים קוראים לזה "נפתח לנו הטיול".

את השבוע שאחרי סמוק שמפיי בחרנו להעביר באזור ההררי של גואטמלה. האזור מתאפיין בקהילות קטנטנות של מגוון שבטי מאיה שחיים כמו לפני מאות שנים (חוץ מהמנהג המודרני להדחס לתוך מיניוואנים). על-מנת לפצל נסיעה קשה וארוכה, עשינו חניית-ביניים בעיירה בשם סנטה קרוז ורפאז. מצאנו שם (אחרי חיפוש רציני בעודנו דחוסים אל תוך שני טוקטוקים מקרטעים) צימר מקסים עם גינה חמודה, מגוון עופות בית מסתובבים חופשי ולגונה יפה בחצר האחורית. נהננו מתנאי המחייה המשופרים שהיו חסרים לנו לאחרונה וחגגנו בארוחות שקשוקה מושקעות. את המצרכים קנינו בשוק העירוני דבר שהיה חוויה בפני עצמה. המוכרים מדברים באיזה שפה אינדיאנית לא מוכרת, וכדי לעזור לנו להתמצא ממש הולכים איתנו יד ביד או קוראים לחבר או חברה שמוכרים מה שאנחנו צריכים. כל משפט שלנו מצחיק אותם וגם קיבלנו במתנה פילפלוני צ'ילי בקוטר 3 מילימטר תמורת הבטחה שננסה אותם. הם היו כה חריפים, עד שזכו לשמות סגנטה-פושע וסגנטה-פושעון. 

הבית היה כ"כ נחמד שהחלטנו להישאר עוד יום, ובו יצאנו במטרה למצוא את ציפור הקצאל הקדושה. שלא כמו בהודו, פה הם צדו אותה בלי אבחנה למען הנוצות המרהיבות שלה והמקום היחידי שיש סיכוי לראות קצאל הוא בשמורת "ביוטופו דל קצל" שנמצאת כאן בסביבה. טיילנו בשביל נהדר בתוך יער מקסים וחיפשנו טוב טוב ואפילו שמרנו על השקט (לא דבר שאנחנו עושים בקלות). האם מצאנו קצאל? ובכן, שמענו ציוץ של אחד. זיהינו את הקול, שדומה להד שמחזירה הפירמידה הגדולה בצ'יצ'ן-איצה ממחיאת כף. מרגש מאוד, אך המצייץ הביישן לא התגלה. ממש ממש בסוף הטיול, במרכז המבקרים הילדים רצו אלינו בהתרגשות של מישהו שמצא קצאל אמיתי בגודל טבעי. היינו סקפטים אך הלכנו אחריהם אל תוך בקתת העץ של מרכז המבקרים ולנגד עינינו התגלתה הציפור המדהימה. עומדת שם ללא נוע. כאילו חיכתה לנו ולא ברחה. ובכן, למזלנו הקצאל הזה היה כלוא בתוך כלוב זכוכית וחוץ מזה, איך אומרים, הוא היה קצאל לשעבר. קצל בדימוס. עכשיו הוא בעיקר קצל מפוחלץ. כך או כך, שמענו קצאל אמיתי, וראינו קצאל אמיתי. מבחינתנו מישן אקומפלישד.

צחוקים בצד, אבל אחד מאיתנו באמת מצא קצל אמיתי ביום הזה, וזהו סער! מסיבה לא ברורה, הוא חיטט בין מושבי האוטובוס שלקח אותנו חזרה מהשמורה, ומצא שם, טחוב לו בין המושבים, מטבע של קצל (המטבע המקומי בגואטמלה). שיחק אותה!

במסגרת ההיטמעות באוכלוסיה, עצרנו להפסקת צהריים קלה בכפר לא מעניין שבאמת אין לנו שומדבר מעניין לחפש בו. במהלך חיפושינו אחר ארוחת צהריים סבירה, עברנו בכיכר המרכזית של הכפר, בה היו מספר עגלות ממכר לשטויות כאלה ואחרות. סער התביית על אחת העגלות, והחליט שהוא חייב, אבל ממש חייב! שנקנה לו את מה שהילד מוכר שם. בהתחלה ניסינו לנפנף אותו בעדינות, הרי אי אפשר לקנות כל קישקוש שכל ילד מוכר בסתם כפר לא חשוב לאף אחד… אבל סער התעקש. בסוף הסכמנו, במיוחד לאור העובדה שגילינו שמה שהוא רוצה עולה בסך הכל 2.5 שקלים. השקט הכי זול בעולם. ואז, הסתבר לנו שמה שהילד מוכר זה בעצם קרח גרוס עם כל מיני סירופים, בננות, אננס ובוטנים לקישוט. מפה לשם, לא עברו 10 דקות, וישבנו כולנו בכיכר המדוברת עם כוסות מלאות בקרח גרוס. מה אפשר להגיד- אלה היו ה-2.5 שקלים הכי שווים שהשקענו!

למחרת יצאנו לכיוון העיר נבאח. שעתיים המתנה בצומת, 5 שעות נסיעה קשוחה- והנה אנחנו כאן. בסך הכל קלי קלות.

נבאח היא העיר הגדולה באזור של אחד משבטי המאיה. התלבושות פה שונות ממה שראינו עד עכשיו וגם מזג האוויר קריר יותר שכן אנחנו בגובה של 2000 מ' מעל פני הים. העיר מוקפת הרים גבוהים וירוקים. האוכלוסייה פה מאוד מובחנת עם בגדיהם המסורתיים (גם של הגברים) והעיר היא לא מערבית אבל כן עם פיצ'רים של עיר שלא נתקלנו בכאלה הרבה זמן. למשל, דוכן של פיצה דומינוס שמוכר פיצה אישית ב-7 שקלים (יוני הגדיר זאת כנקודת סינגולריות של פיצה דומינוס). 

הסביבה ההררית והייחוד התרבותי של האזור מספק אפשרויות טיול מצויינות. חברנו למדריך מקומי בשם חסינטו, וביחד איתו החלטנו על מסלול טיול באזור שיהיה קצת מאתגר אך סביר ליכולותינו. אחרי הג'ונגל הבליזיאני (בשמורת הקוקסקומב), השלב הבא בסרגל המאמצים שלנו יהיה לגמוע 10 ק"מ ולטפס כ-450 מטרים. אתגר לא פשוט, אבל אנחנו כבר מחושלים. 

עם זאת, אף אחד לא הכין אותנו לזה שהטיפוס כולו יהיה בשעה הראשונה של הטיול 🥵

אבל גם בזה עמדנו בהצלחה רבה ועם די מעט קיטורים. באמת שהטיול הזה עושה לנו משהו. למדנו לקום מוקדם בבוקר, ואפילו ליהנות מהליכה מאתגרת. בסוף העליה הגענו לכפר קטנטן של 40 משפחות. אין תחבורה לכפר פרט למיניבוס פעם בשבוע. מתוך הצחקוקים, הסקרנות המבויישת והמבוכה, אנו יכולים לשער שהילדים שם לא ראו מימיהם גרינגוס בכלל , בטח ובטח גורי גרינגוס כמו שלנו. התגברנו על המבוכה וגישרנו על הפערים בעזרת חלוקת שקיות חטיפי הנאצ'וס שיוני קנה בסיטונאות בשוק כצידה לדרך. בהמשך השתכשכנו בנחל חמוד, וסיימנו בכפר אחר בו אכלנו צהריים אצל משפחה שאירחה אותנו בביתה הצנוע, כיבדה אותנו בלימונדה קרה וטעימה ובקערות בושבול. הבושבול הוא תבשיל מקומי מסורתי של עלי צמח כלשהו ממולאים במשהו אחר ברוטב לא חריף או רוטב חריף (אם אתם "גבר של חריף" כמו שהמדריך קרא לעצמו). בסה"כ, כמושאפשר להבין, אין לנו מושג מה זה היה בדיוק…. אבל בכל מקרה, על פניו, זו לא ארוחה שמתאימה לילדים שלנו- עלים מדובללים כאלה. אבל הפלא ופלא, הילדים שלנו אכלו בשקיקה ואפילו ביקשו עוד. כנראה שזה באמת טעים, וגם- לשבור את שיא ההליכה שלך עד כה כנראה מעורר את  הרעב. עוד יום מוצלח של הצלחה, שבירת שיאים ובושבול. מה יכול להיות יותר טוב מזה? (אה, כן, דומינוס אישית ב-7 שקלים)