אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה
כמו כל תייר במקסיקו, גם אנחנו התנקזנו אל סן קריסטובל. העיר יפייפיה ומזמינה, המסעדות מצויינות וזולות והאווירה היא של מרכז תרבותי: מלא במוזיקה, אמנות ופולקלור עשיר.
הגענו אל העיר לקראת ערב, לאחר שהנסיעה הנוחה שהובטחה לנו הפכה לעוד הטלטלות מתישה בין ההרים בתוך קולקטיבו כיוון שהדרך הישירה חסומה כבר שבועיים על ידי מוחים ומפגינים נגד איזה משהו.
המקום הראשון אליו הלכנו להתאפס הוא הקאסה של יגיל - מעוז ישראלי של בחור שהקים לפני כ-15 שנים הוסטל, מסעדה וחברת טיולים. המקום נחמד, וגם אפשר לנגב שם חומוס, אבל משהו באווירה לא בא לנו טוב שם. יגיל התפאר שהוא מוציא טיול אל המקום הכי יפה בעולם ושאנחנו חייבים! לצאת אליו למרות שהוא ממש רחוק וממש יקר ואנחנו חייבים! לצאת לשם דווקא איתו כי בעוד כולם צופים על גן העדן מלמעלה, רק אצלו מטיילים בתוך גן העדן. אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו שאנחנו חייבים, וגם לא אוהבים אנשים שוויצרים (בניגוד למסעדות או מפלים הכי שוויצרים בעולם).
בנוסף, כדי להפוך את היום הזה למצויין, את פנינו קיבל המבול הכי שוויצרי בעולם. העונה הרטובה התחילה ובגדול. חשבנו שזה יהיה בקטנה, ולקראת אחרי הצהריים יהיה טפטוף שיקל על החום הכבד. אולם בסן קריסטובל שנמצאת מעל 2000 מטר ממש לא חם, הגשם מגיע ב-11 בבוקר וזה לא טפטוף כי אם ברד כבד של אבני קרח בגודל אגרוף. הוצאנו את הפליזים ומעילי הגשם וגם הצטיידנו במטריות נוספות, אבל קשה לתכנן יום טיול כאשר הוא יכול להתפתח למבול כואב והתחזית לא באמת קשורה למה שקורה במציאות.
אז הסתובבנו בעיר, בגשם, ניסינו מסעדות, נרטבנו וניסינו להבין איך לפצח את העיר שכולם כל כך מהללים. מיכל נזכרה שראתה הודעה באיזה קבוצת ווצאפ של משפחות ישראליות שמטיילות במקסיקו שיש משפחה שמשתקעת פה בימים אלה. פנינו אליהם כדי להבין מה כל כך טוב פה כדי להשתקע ובספונטניות מדהימה הוזמנו לארוחת שישי עוד שעה. פילסנו דרכנו בגשם עד שהצלחנו למצוא מונית והגענו רטובים אל בית גדול ויפה, עם אח מבוערת ועוד כמה משפחות ישראליות. לא בקטע סנובי (או שאולי קצת), ישראלים זה עם מגוון ולא תמיד פוגשים את הגוון שהכי מתאים לך, אבל כאן יצא לנו טוב. אחלה אנשים שבעולם (שבמקסיקו אם להיות יותר ספציפיים). הילדים הסתדרו מדהים, הטחינה זרמה כיין שזרם כמים ושיחות הסלון אליהן התגעגענו נסבו סביב נושא ההשתקעות במדינה זרה ובמקסיקו בפרט. מצחיק שבסוף השיחה דווקא זרמנו לשירה בציבור של השירים שכולנו גדלנו עליהם בישראל - איפה הילד, מוניקה סקס ואביב גפן כיכבו. בהמשך השבוע יצאנו לטייל איתם וזה הרגיש כאילו אנחנו חברים משכבר הימים. ממש כיף. אבל למרות שהם our cup of tea, מה שמתאים לאנשים אחרים לאו דווקא מתאים לנו. זו היתה הזדמנות לבחון מהצד את אפשרות ההשתקעות (nesting) והאמת שזה כנראה פחות מתאים לנו. יצאנו לטייל, וזה מה שאנחנו עושים פה. על כן, כנראה שהשתקעות זה פחות בשבילנו. החוכמה לפעמים היא גם לדעת מה לא לעשות.
אבל אנחנו פה, והעיר מקסימה, אז מה עושים בכל זאת? ראשית, יש פה שפע של יצירתיות ואמנות. מספיק לנשום את האוויר ומקבלים השראה. יש פה מגוון רחב של סדנאות: ציור, נגינה, ריקוד ועוד. השתתפנו בשיעורי ציור, קרמיקה ובישול. בכל ערב יש להקה שמנגנת בכיכר המרכזית ואפשר לבוא ולרקוד לצליליה השמחים של המרימבה. במהלך שיטוטינו בעיר באחד הימים גילינו שיש ג'אם סשן חגיגי. הלכנו לעת ערב, וליוני היתה סוף סוף הזדמנות לנגן עם אנשים. האמנות היא מסביב בכל פינה. כל כוס קפה היא יצירת אמנות, העיצוב של הבתים, בתי המלון והמסעדות הוא יצירתי ומוקפד, מאריאצ'ים צועדים ברחובות וציורי הרחוב לא נופלים מאלה של ברלין. כל אלה היוו תפאורה מצויינת לחגיגות יום הולדתו של יוני, שזכה להסתובב ברחבי העיר עם גרילנדה פרחונית על הראש ולעת ערב אפילו בדייט זוגי עם אשתו.
סן קריסטובל היא מרכז מסחר ותרבות של מדינת צ'יאפס. במקסיקו יותר מ-10% מהאוכלוסיה הם אינדיאנים שמקיימים אורח חיים שהוא המשך ישיר של תרבות המאיה. זה אולי נשמע מעט, אבל כשזה מתוך 170 מיליון איש מדובר על ערב רב של שבטים שמדברים מעל 50 שפות שונות, מתלבשים שונה ובעלי מנהגים שונים ומשונים. גם בסביבות סן-קריסטובל חיות מספר קבוצות אינדיאנים ומקיימות עד היום אורח חיים מיוחד. בכדי להכיר ולהתרשם יותר מקרוב, יצאנו מן העיר אל הכפר הסמוך צ'אמולה. הכפר מתנהל בצורה קהילתית אוטונומית, והממשל המקסיקני בכלל לא נכנס לכפר. הגברים נושאים מכשירי קשר, וברגע שמישהו נתקל בפשע, הוא קורא בקשר ותוך שניות כל הגברים באזור נחלצים למיגור הפשע. הפושע נשפט בפני מועצת חכמים ויכול לקבל את אחד משלושת העונשים הבאים: הגלייה (כנראה לסן קריסטובל - שעבורינו לפחות זה נשמע קצת כמו פרס), כליאת ראווה למשך כמה שעות (עד 3 ימים) בתא קטן ומצחין במרכז הכפר כאשר כל העוברים ושבים רואים מי הוא הפוחז, או מוות בסקילה. בסה"כ סימפטי. זה אמנם לא חוקי במקסיקו, אבל מה שקורה בצ'אמולה נשאר בצ'אמולה.
אחד הדברים המעניינים ביותר הוא האופן שבו אנשי המאיה "אימצו" את הנצרות. בזמנו, כאשר הגיעו המיסיונרים, הם בנו כנסיה מפוארת עם פסלים של כל מיני ס(ג)נטות וגייסו את התושבים המקומיים אל חיקה של הנצרות. המקומיים נענו בכיף לסגוד אל האל החדש על שלל סנטותיו הקדושים. אבל כדי להרגיש קצת יותר בבית, הם העיפו את כל ספסלי הכנסיה ופיזרו מחטי אורן טריים ורעננים על הרצפה. כל אחד בוחר לעצמו איזה סנטה אהוב ובצורה די אובססיבית, הנוצרים האדוקים הללו מדליקים נרות לבנים, סגולים, אדומים וצהובים, ממש במקרה אלה צבעי התירס שגדלים כאן. כי זה מה שהסנטות אוהבים לאכול (את הנרות, כן?). ביחד עם הדלקת הנרות יש לשתות לא פחות ולא יותר ממשקה מוגז בצבע הנכון - קולה, ספרייט או פנטה. כך יושבים ומתפללים בקבוצות קטנות, כל קבוצה מול הסנטה החביב עליה באותו הרגע (או שזה סתם הסנטה הפנוי במשמרת), כאשר מנהל הטקס הוא השמאן, שמתוקף תפקידו הוא צריך לחסל תרנגולת או לשבור ביצים על רצפת הכנסיה.
השמאן הוא למעשה חבר קהילה מן המניין בעל מקצוע סטנדרטי ורגיל, אשר ניחן בכישרון מיוחד לריפוי דבר מה מסויים מלידה, ומעבר לתפקודו כקלארק קנט במהלך היום הוא מתפקד בזמנו הפנוי על תקן סופרמן ומסייע לקהילה כמרפא.
בקהילה ישנם למעלה מ-100 אנשי דת נוספים, אשר מתנדבים לתפקיד למשך שנה ולצורך עבודת האל. סוג של שנת שירות למען הקהילה, המעניקה למתנדב האמיץ כבוד ויוקרה בקהילתו.
לכל סנטה יש איש-דת שאחראי על רווחתו. איש הדת מקבל בית מיוחד (כמו בית הנשיא), בתוכו גר הסנטה. מידי כמה שבועות יש לבנות סוכה בתוך הבית מענפים ועלים רעננים לצלילי נגינת שירים שנשמעים כמו בוב דילן (אורגינל), ואז למלא את הבית בעשן כבד ומסריח כתוצאה משריפת שרף יקר שנקרא כך כי הוא שורף לאיש הדת המתנדב את כל החסכונות. אנשי הדת שלא נפל בחלקם לשמח סנטה זה או אחר אחראים על שלל תפקידים בקהילה כגון אירגון של טקס חשוב כלשהו, או גירוד סיזיפי של חלב הנרות שנשאר מארוחותיהם של הסנטות הרבים על רצפת הכנסיה.
בכפר הסמוך זינקנטן ביקרנו בבית של משפחה מקומית, אכלנו טורטיות חמות חמות מהטאבון וצפינו בעבודת האריגה והרקמה של נשות הכפר. בדרך כלל הסיורים הללו מרגישים כמו הצגה, או שהם סתם לא ממש מעניינים, הפעם זה ממש לא היה ככה. החבר'ה האלה מקיימים חברה שונה ומיוחדת מכל מה שראינו אי פעם. המדריך הוא בן אחד מהשבטים ודובר שפת הצוציל, שהיא השפה הראשונה בפי בני המקום, והוא הצליח לספק לנו הצצה ייחודית ואותנטית מבפנים על תרבות המאיה המקומית.
בשוונג של הסיורים, יצאנו גם לשייט בסירה מהירה בקניון סומידורו. חשבנו שיהיה נחמד לקחת סיור בסוכנות של יגיל כדי לפגוש קצת ישראלים ולהרגיש בבית. זוכרים את הקטע עם הגוונים של עם ישראל? אז איך שנכנסנו למיניבוס לא יכולנו שלא לשים לב שרמת הרעש עלתה בכמה דציבלים ממה שהיה בסיור הכפרים (שהיה מלא הולנדיות בשביל הרפרנס השקט). חטיפים, טלפונים וצעקות עברו מעל הראש שלנו. "נהגוס, שילמנו גם על מזגן - פנק אותנו, אמיגו!" הילדים אכן הרגישו בבית. מוצ'ילרית חמודה אימצה אותם לנסיעה ושיחקה איתם ארץ עיר, כאשר בכל פעם שמישהו נתקע, הוא צועק "ארץ ב'ת' " ומייד מתעורר ויכוח קולני האם אפשר לכתוב טורקיה ב'ת' בין כל יושבי האוטובוס. חוץ מהנהגוס האומלל.
השייט עצמו היה יפה מאוד. הקניון מרשים ביותר עם קירות של 1000 מטר משני צדדיו ובדרך ניתן לראות שלל ציפורים, עופות דורסים, תנינים (טוב, תנין אחד) וקופים חמודים. מי הנהר היו שקטים ורגועים, אך השייט לא התנהל על מי מנוחות. אחד החבר'ה השתלט על ההגה כי הוא עשה פעם שיעור על אופנוע ים, ואף אחד לא שט לשום מקום עד שלא כולם מצטלמים כמו שהם רוצים בחרטום הסירה. כשהגענו לנקודה הרחוקה ביותר, זה כנראה היה יותר מידי למנוע ששבק חיים. יוני שהרגיש שהוא חזר לדבורים עם כל הבאלאגן מסביב קפץ לירכתי הסירה כדי לעזור לקפטן אובד העצות לתפעל את האירוע. למה אובד עצות? ובכן, אם המנוע לא הניע ב-20 הניסיונות הקודמים, אין סיבה להמשיך ולנסות. הרמנו את מכסה המנוע. נכון שהציפיה היא לראות מפסק און-אוף ענק, אבל זה לא ככה במציאות. סירה אחרת עצרה לידנו וסיפקה לנו מפתח ברגים. הקפטן בפרץ של תושיה לקח את המפתח והתחיל להכות ללא רחם בחלק הסורר של המנוע. יוני הורה לו לחדול לרגע מעבודת התיקון הנמרצת ולקרוא לסירת חילוץ ויפה שעה אחת קודם. נוסעי הסירה האחרים שמאוד התרגשו מהמאורע שמרו על מורל גבוה בעודם חוגגים את האליפות של מכבי חיפה בשירים של הקופים הירוקים, כולל קפיצות ונפנופי ידיים. הסירות האחרות באו לחזות בהתרחשות המעניינת ביותר בקניון. כמו שהובטח ע"י יגיל: כולם רואים את הקופים - אנחנו שטים איתם בסירה!!!
האמת, כיף להרגיש בבית קצת. אנחנו מתגעגעים לחברים ולשיחות, וגם לחום ולאקשן. נכון, מוצ'ו באלאגן, אבל החבר'ה האלה דאגו לילדים שישבו בנוחות וירגישו טוב. כשאחד הילדים שלנו צייץ שאולי הוא צריך לשירותים, לנהג לא היתה ברירה אלא לעצור תוך חמש שניות, בפיצריה כולם חלקו עם כולם את הפיצות כדי שלא נהיה רעבים עד שהפיצה שלנו תגיע. בקיצור, כפרה על העם שלנו. אבל אם אפשר - קצת יותר בשקט. אמיגוס.
תגובות
הוסף רשומת תגובה