אותה הגברת בשינוי אדרת
אחרי כמה ימים עוצמתיים אך "פחות מפנקים" בהרים של גואטמלה, שיווינו בנפשנו איך נתפנק לנו בעיירה המקסיקנית הנכספת סאן-קריסטובל. אבל, משהו בזיכרון ממקסיקו התיירותית מידי של קווינטנה רו והתרוממות הרוח שחשנו בימים האחרונים בגואטמלה גרם לנו לדחות את החזרה למקסיקו לטובת עוד קצת מהוייב הגואטמלי הנעים והנינוח. האזור הוא מרבץ של אגמים, נהרות, סינוטות ומפלים והוא משותף לגואטמלה ולמקסיקו, ואנחנו, חרוצים שכמותנו, חווינו את אותו הטבע, משני צידי הגבול והמתרס התרבותי. איזה צד אנחנו מעדיפים- על כך ברשומה הבאה.
מהצד הגואטמלי של הגבול, סימנו לנו למטרה לגונה מרוחקת אי-שם בין ההרים - לגונה בראווה. הלגונה הזו כל כך מרוחקת וכל כך נידחת, שאפילו בתנ"ך של המטיילים (הרי הוא הלונלי) היא לא נזכרת ביותר מהערת שוליים שולית ביותר. למען האמת, אפשר להגיד ששמענו עליה ממש במקרה. ומעשה שהיה כך היה: מהעיר נבאח נסענו אל העיר הגדולה יחסית ווהווהטננגו (מבוטאת wehwehtenango). בגדול זוהי עיר שהתיירים מכירים בעיקר כעיר מעבר אל הגבול עם מקסיקו. בסך הכל סתם עיר, אם להודות על האמת. עיר נעימה, בלי יותר מידי עניין או גינונים. היא תיזכר בעיקר עקב האנשים הנחמדים אוהבי ישראל. עד כדי כך אוהבי ישראל שמשפחה שסעדה בשולחן לידנו במסעדה, העניקו לנו שק של קפה מקומי כי הם שמעו את העברית והסיקו כי אנו מארץ הקודש.
כאשר שמנו את העיר על מפת גוגל, משום מה קפצה לנו תמונה של לגונה יפיפיה אשר מייד תפסה את עינינו. היינו בטוחים שהיא בגבולות העיר, או לכל הפחות במרחק נסיעה קצרה. ערכנו בירורים ומחקרים על מנת להתחקות אחר הלגונה החמקנית- אין מצב שיש באזור לגונה כל כך יפה ואנחנו לא נבדוק מהי טמפרטורת המים שלה באופן אישי ובלתי אמצעי!
לא היה פשוט לגלות מהי אותה הלגונה, היכן היא נמצאת וכל הלוגיסטיקות שמסביב. לא ברור מדוע תמונת הלגונה מתנוססת בגוגל כאילו היא ממש בפאתי ווהווה, כי בסופו של דבר הבנו שמדובר בלגונה בראווה הנמצאת במרחק 6 שעות נסיעה מהעיר במספר צ'יקנבסים, כל אחד לוקח אותנו לחור חורי יותר מקודמו, ולקינוח נדרש רכב 4×4 בשל מצב הדרך. הלכנו על זה.
אחרי יום ארוך של נסיעה הגענו לקראת ערב לכפר אל-אגואקטה, שזה בתרגום חופשי "האבוקדו". נשארנו ללון אצל משפחה בכפר, בחדר מעופש ודל. עם זאת, התנאים הקשים הומתקו ביחס החם של המשפחה שהכניסה אותנו לביתה. שני ההורים במשפחה ההיא הם מורים בבית ספר יסודי, והם מעולם לא פגשו ילדים ישראלים. שלושת הפלאים שלנו שוב שברו את הקרח. בישלנו במטבח שלהם והערב התפתח לכדי שיחה על ישראל, על גידול ילדים ועל מאכלים אופייניים של כל מקום. לא היה צריך יותר מזה בכדי שיוני יתרברב בתואר האצילות שלו בממלכת השקשוקה, וכל הביצים שנותרו בסל נשברו אל תוך מחבת עמוס רוטב מקסיקני שהחליף את רוטב העגבניות הסטנדרטי של משק יכין. ישבנו כולנו לארוחה של שקשוקה, אורז ושעועית. כולם התמוגגו על הילדים שלנו יותר מאשר על השקשוקה (יצא חריף מידי 🌶). זה מעניין להתחבר למקומיים דרך חוויה משותפת של הורות. חרף כל ההבדלים בינינו, גילינו שרב הדומה על השונה. האמת היא שלגואטמלים יש כישרון מיוחד כזה למצוא את המשותף ולהגיע עם בני שיחתם להסכמות על החיים כדי שכולם ירגישו טוב.
בבוקר המשכנו בדרכנו אל היעד. 7 ק"מ קופצניים פלוס פלוס של דרך ברכב 4X4 (וגם זה שדרוג כי לפני 3 שנים הדרך הייתה מתאימה לסוסים בלבד).
כבר מהמבט הראשון על הלגונה הבנו שיש לה פוטנציאל להיות יפה מאוד, אך יש סיכוי שלא נראה אותה במלוא הדרה כיוון שדווקא היום החליטו כמה (וכמה) עננים עקשניים לרבוץ במקום. ניסינו להתנחם ולהגיד לעצמנו שזו אווירה מיסטית מגניבה, אבל תכלס זה כמו להגיד על ארוחה שהיא בריאה - כולם מבינים שזה לא כל כך טעים. מה שכן, הבקתה בה נגור חמודה ביותר. בקתת עץ בסיסית עם נוף מטריף ללגונה, עם גג משולש, שתי מיטות, כיריים לבישול ארוחותינו אותן הבאנו איתנו מהעיר הגדולה וכמה מנורות שמופעלות מפאנל סולארי בימים אחרים שטופי שמש.
עם שמש או בלי, אנחנו כבר כאן, אז עלינו על בגדי ים ויצאנו להרגיש את הלגונה מקרוב.
את אופציית השכשוך בלגונה הברורה מאליה מיצינו אחרי 10 דקות קרירות, וכך התפננו לבדוק את האקסטרות שיש לאזור להציע. המקומיים איתם דיברנו הציעו לנו בפשטות אופיינית 2 אפשרויות לטיול: סנוטות ומפל. נו טוב.
בחרנו להתחיל מביקור בסנוטות, וכמו כל דבר הכי שוויצרי בעולם- היינו צריכים להרוויח אותן. מדובר ב-3 סנוטות, כאשר אחת מהן- זו הנושאת את השם המאוד מקורי וייחודי סנוטה אזול- היא גולת הכותרת. אגב, הן נמצאות בקצה השני של הלגונה, מרחק של כ-6 ק"מ, והדרך היחידה להגיע אליהן היא בשיט בן כשעתיים בסירת משוטים פשוטה, בה חותר רומדור חזק במיוחד.
ישיבה של שעתיים בגיגית-עץ ששטה בקושי רב נגד כיוון הרוח זה בילוי מפוקפק. הנוף יפה, אבל הסבלנות קצרה. יוני, שלא מסוגל לראות מישהו אחר עושה פעילות ימית בלעדיו התנדב חיש מהר להחליף את הרומדור, וחיש עוד יותר מהר התחרט על כך, כאשר יבלות שהתחילו לצוץ הזכירו לו עד כמה הוא שונא לחתור עוד מקורס חובלים. אבל, המאמץ השתלם- ובגדול! תוך כדי השייט העננים התפזרו ויצאה השמש. סנוטה אזול התגלתה כסנוטה היפה ביותר שראינו, עם מימיה הכחולים המהפנטים, והכי כיף שהיינו בה לבד! אחרי הכל, כמה משוגעים יתאמצו כל כך בכדי להגיע לכאן…?
אין ספק שכאן הרווחנו ובגדול.
מרגישים שאנחנו כבר ממש על הגל, החלטנו שאם אנחנו כבר כאן, נלך ונראה גם את המפל. אמנם במפלים כבר ביקרנו, ורובם תכלס לא כאלה מיוחדים או יפים, אבל…. אתם יודעים. מאחר שההגעה למפל לא נראתה לנו השקעה יותר מדי גדולה, הלכנו על זה, ובאמת שהיו לנו אפס ציפיות. נטו לסמנו (=לסמן וי) כדי שלא נרגיש שפספסנו משהו- עד שהתאמצנו והגענו וזה… ובכן, למה שראינו וחווינו בוודאי לא ציפינו. זה היה הטיול למפל הכי טוב שהיה לנו! כגודל אי-הציפייה כך גודל ההתלהבות שלנו כשהגענו אל פינת החמד הכי מטורפת שראינו מימינו. טיפוס חלקלק בתוך מפלים שוצפים קטנים ובינוניים הרטיב אותנו כהוגן. המפלים מפלסים דרכם בין סלעי הגיר מכוסי הצמחייה, ויוצרים בדרכם מערות נטיפים מסתוריות. בין המפלים, בריכות חמודות עם מים צלולים. גם כאן מצאנו את עצמנו לבד בבריכה קטנה, צלולה וצוננת, אך יפייפיה עם מפל שממלא אותה בטפטופים מכל עבר. הייתה חוויה מדהימה ובלתי-צפויה - המפל בהחלט ראוי לתואר המפל הכי שוויצרי בעולם!
ניתן לסכם את הלגונות בצד הגואטמלי של הגבול כשרשרת של הפתעות טובות, שהיה עלינו להרוויח תוך כדי התמודדות עם חוסר נוחות ותנאים, כאשר את ההתמודדות המתיק הוויב המקומי- השיחות והיחס של המקומיים.
אזור הלגונות בצד המקסיקני נמצא במרחק של כשעה נסיעה מאיתנו בלבד. יש מעבר גבול בשם גרסיאס-א-דיוס (תודה לאל) ממש באמצע הדרך, אך גראסיאס א ביורוקרטיה המקסיקנית, יהיה עלינו לחזור כשעתיים וחצי בדרך ממנה באנו אל מעבר גבול אחר, להתרוצץ במשך שעתיים בין מקומות שנותנים ווייפיי וחנויות צילום מסמכים ולצלוף לדקות הבודדות שפקידי ופקידות ההגירה לא בהפסקת צהרים ואז עוד שעתיים כדי להגיע אל העיר קומיטן. ווהו. חזרנו למקסיקו.
גם כאן יש לגונות ומפלים, ומבקרים בהן במקסיקן סטייל. הפעם בחרנו להתחיל דווקא עם המפלים, ועשינו דרכנו, דחוסים בקולקטיבו כמיטב המסורת, למפלי אל-צ'יפלון. את הטיפוס הרטוב מחליף כעת שביל יבש, סלול ומסודר, שכדי להיות רשאים לדרוך עליו נאלצנו להיפרד מכמה פזואים. השביל התפתל בין נקודות תצפית על מפל זה או אחר, נקודות שכשוך בנהר היפה והרגוע ודוכני גזלנים הפזורים פה ושם לאורכו. עד כאן לא משהו שלא ראינו כבר כמותו. אך האטרקציה המרכזית היא הזיפליין- מספר מקטעי אומגה ארוכים וגבוהים מעל צמרות העצים. מבחינת הילדים זה היה היילייט לא פחות מהטיפוס במפלים עצמם, ורק זה לכשעצמו הצדיק את הביקור.
.jpg)
המשכנו עם הלגונות. בצד זה של הגבול פזורות לגונות רבות. אנחנו נבקר בחמש מתוכן, שיחסית מקובצות להן יחדיו. כמובן שכל התענוג אינו בא בחינם, ובנוסף למחיר הנסיעה היה עלינו לשלם גם דמי כניסה. אלא מה? כאשר הגענו, גילינו של-4 מתוך ה-5 בכלל אסור להיכנס, והן לגונות של חנוכה- לראותן בלבד. בחלקן אף הגדילו לעשות, ומשכירים רפסודות עץ לחתירה קצרה בלגונה במחיר מופקע. לא שהיעד כזה מעניין, אבל יש איסור חמור לשחות בלגונה כי היא עמוקה מידי וגם כדי שלא תוכל להגיע בדרך אלטרנטיבית אל האי המצ'וקמק אליו שטים (כולה במרחק 200 מטר מהחוף). וכמובן איך אפשר בלי הגזלנים המקומיים בכל פינה, מוכרים מכל הבא ליד…
השיא היה בלגונה הרביעית, היחידה בה מותר לשחות. מותר? רק אם שוכרים מהגזלן התורן צ'לקו (חגורת הצלה), וזאת מתוך דאגה אמיתית לשלומנו, כמובן. בשלב זה של הביקור יוני כבר היה במצב רוח קרבי, והצליח לבלבל את סניור צ'לקוס עם הסברים מדוע במקום לשכור ממנו 5 צ'לקוס אנחנו הולכים להסתפק במצופים של צ'ופו ובמזרון ים על תקן רפסודה, ושאם מתחשק לו הוא יכול לקחת את ה-47 פזו שיש לנו לתת לו ולהתחפף. בלכתו הוא עוד מלמל משהו על זה שנהייה שם רק שעה אחת, אבל במשך 3 השעות שרבצנו שם הוא לא העז להגיד לנו מילה.
הלגונה החמישית נמצאת למעשה ממש על הגבול בין מקסיקו לגואטמלה, ואפשר בקלות בכמה צעדים ממש לעבור לצד הגואטמלי, בלי בקרת גבולות ואמייאטים. אחרי מעבר הכרחי בין דוכני הגזלנים שבצד המקסיקני, דילגנו בשמחה ובגעגועים לצד הגואטמלי, נתנו כיף והבטחנו לחזור ממש בקרוב.
אז ראינו לגונות ומפלים מכאן ומשם, וברור לנו באיזה צד מרוחה הריבה ובאיזה צד מרוחים הגזלנים שמנסים לדחוף לנו אותה במחיר מופקע ולשכנע אותנו שחייבים לשלם עליה. שלום לך מקסיקו. רק שעכשיו אנחנו לא הטיילים התמימים שלא מבינים לאן הם הגיעו ואיך הדברים עובדים. מקסיקו- נא להכיר. משפחת בלייך, גרסת אוטוטו-חודשיים-בטיול. שלום.
תגובות
הוסף רשומת תגובה