מצאנו תחליף לסחנה!

 כבר בזמן התכנון ידענו שגואטמלה תהיה לב הטיול. הסיפורים אודות המדינה העניה כלכלית אך עשירה תרבותית תמיד משכו אותנו. אחד האתרים שעניינו אותנו במיוחד הוא סמוק שמפיי - אתר טבע קסום בלב גואטמלה, מסתתר לו בין ההרים ובעומק הג'ונגל. 

טיילנו וטיילנו ועכשיו הגיעה העת. יעדנו הבא הוא העיירה לנקין, ממנה נצא לסמוק שמפיי כדי לבדוק האם צבע המים ב-8 הבריכות הוא אכן טורקיז כמו בתמונות, או שמא התשמשו בהן בפוטושופ (אנחנו רוצים לבדוק זאת בקטע מדעי, כן?).

בניגוד להיגיון, דווקא ככל שנכנסים אל לב המדינה מבחינה גאוגרפית, האזור מרגיש יותר ויותר מרוחק. הנסיעה מפלורס אל לנקין ארכה 9 שעות שבהן גמענו כ-250 קילומטר בלבד. הכבישים בסה"כ סבירים, אבל התוואי ההררי תובע פיתולים שמאריכים את הדרך בערך פי 3.14 ומאטים אותה. מה שכן, לא משעמם. הנוף נהדר, בנות המקום לבושות בלבוש המסורתי של תושבי האזור הכפרי-הררי ואפשר להעביר את הזמן באיתור קאובויים עם מגפי-גומי שחורות, כובע קש ומצ'טה בצד הדרך. הפסקת-צהריים בקובאן ומקדונאלדס הכי טעים שאכלנו בחיים שלנו טענו אותנו לשליש האחרון של הנסיעה וכך הגענו אל לנקין לקראת ערב.

העיירה ההררית מזכירה לנו את נפאל. בתים כפריים צבעוניים (נראה שבתים בשלל צבעים זה הקטע כאן…), שוק ססגוני ודוכני אוכל סביב כיכר הכפר. 

העולם השלישי בו אנחנו מטיילים הוא אינו מקשה אחת. עצם זה שהגישה לפה לא טריוואלית מסננת כל צורת חיים מפונקת כגון תיירי בטן גב או סתם אנשים עשירים. על כן, אין פה הרגשה של פערי מעמדות כמו שהרגשנו במקסיקו. אין ריזורטי-אגאדו-מפונפנים. אנחנו לא מרגישים כמו ארנק מהלך ואנחנו חיים כמו המקומיים. ישנים במיטה כמו שלהם ואוכלים ברחוב את האוכל שהם אוכלים. 

ההוסטל שלנו, למשל, הוא עסק משפחתי עם 5 חדרים בלבד (מתוכם אנחנו תפסנו 2). המקום הוא בסיסי ביותר ולא תמיד היו לנו מים להתקלח. לא בקטע של אוי-אוי-אוי אין מים חמים, אלא יותר בקטע של אין מים בברז. אבל היחס של המשפחה אלינו היה כל-כך חם ודואג שהרגשנו ממש טוב ושום דבר אחר לא משנה. 

דויד, הדור הצעיר של משפחת ההוסטל, הדריך אותנו בסיור לסמוק שמפיי. בזכות הילדים, דויד לקח אותנו לסיור פרטי וזה היה מצויין. כמו כל חוויה מיוחדת במינה, גם היום האלמותי הזה התחיל בנסיעה בלתי קונבנציונלית. שיירת התרמילאים שעולה מדי יום לרגל לאתר הפופולרי נדחסת בעמידה אל הפיק-אפ של שיירת טנדרים, עם מסגרת ברזל לצורך שמירה על היציבות בנסיעה הסופר קופצנית ומטולטלת במעבה הג'ונגל. הנסיעה עצמה לבדה הייתה יכולה להיות הדבר הכי מגניב שעשינו עד כה (לפחות מבחינת הילדודס שהרגישו גנובים באקסטרים).

בסמוק שמפיי, מלבד הבריכות הידועות, יש עוד מספר אטרקציות נלוות, שגם הן אדירות ביותר. 

אחת מהן היא טיול הרפתקני בתוך מערה רטובה, שכולל שחייה, טיפוס וירידה בסולמות, קפיצות למים ומעבר במעברים צרים, והכל- כאשר ביד אחת מחזיקים נר דולק (עליו יש לשמור שלא יכבה מהמים מצד אחד, ולא יעלה שיער של אף אחת באש מצד שני) וביד השניה 3 ילדים. דויד חשב שניכנס קצת, נראה ונחווה אבל בקטעים המסובכים של השחייה או הקפיצה בתוך נקיק שדרכו זורם מפל אל בריכה עמוקה אנחנו נעצור ונסתובב. אז הוא חשב. משפחת בלייך הצליחה להפתיע את המדריך המנוסה שאמר שבד"כ ילדים לא עושים את זה, אבל האמת שלפני כמה זמן הוא הדריך משפחה אחרת של דוברי עברית, והישראלים האלה הם קצת משוגעים תמיד. לא ביישנו את הפירמה 🤩

אטרקציית-משנה אחרת היא שייט קצר ורגוע על אבובים בנהר- פעילות שתמיד כיף לעשות, איפה שרק אפשר. תוך כדי השייט, מגיעים ילדים מצידי הנהר שמציעים למשייטים לרכוש מהם שתייה ולשלם אח"כ. וכך, לפני שהספקנו לומר מילה, צפה לה פחית בירה לידנו עם הזרם במורד הנהר. מזל שלא קיבלנו אותה לתוך הראש 😲

כמו שכתבנו, אנחנו מצפים מהבריכות הללו להיות אחד ההילייטים של הטיול אם לא ה..  אבל, קוראינו הנאמנים כבר יודעים שלמודי-בריכות אנחנו. מה כבר יכול להיות כל-כך מדהים ומיוחד דווקא בבריכות האלה? יש את הסחנה, יש את הבריכות והמפלים שפקדנו בבליז. יש גם את הסינוטות היפיפיות והצלולות של מקסיקו. אז מה מיוחד בסמוק שמפיי הזה? 

או, טוב ששאלתם.

צירוף נסיבות טבעיות דיי מדהים יצר 8 בריכות רדודות, מדורגות וצלולות בצבע טורקיז מושלם. המים שלווים ורגועים וכל הקסם הזה תחום בתוך ערוץ עמוק בעל שני מדרונות תלולים של ג'ונגל צפוף משני הצדדים. מה שקרה כאן הוא שנהר גועש התחפר לו לאורך של כ-400 מטר מתחת לאדמה ויצר מעליו גשר של אבן גיר. משני צידי הגשר נובעים מעיינות שמתנקזים אל בריכות שנוצרו בו והלאה בזרזיף אל הנהר המרכזי שמגיח מתחת לסוף אותו גשר. 

השלווה שהטבע הזה משרה היא יחידה במינה.  לאחר שכשוך משפחתי נעים, אמא, קוקה וסער עלו לתצפת מלמעלה על הפלא בעוד צ'ופו ואבא נשארו ליהנות עוד קצת מהבריכות. כך יוני הרוויח 40 דקות מדיטטיביות על מזרון-הים-המחמד שלנו במקום השליו בעולם, וגם צילום רחפני מהתצפית שמנציחה אותו מסתלבט.  מה עוד אפשר לבקש?

בהחלט אתר מעל לציפיות הגבוהות איתן באנו.

לאור העובדה שלחוצים בזמן אנחנו לא, החלטנו להישאר בעיירה לנקין החביבה ובהוסטל הנחמד שלנו יום נוסף, על מנת לחוות ולהכיר את חיי העיירה. טיילנו ברחבי העיירה, וידאנו שילדי ביה"ס הגיעו ליעדם, וכשהפעמון צילצל, נסגרה דלת בית הספר ואנחנו התיישבנו לאכול. אכלנו לארוחת הבוקר ארוחת "בצים ושועית" במסעדה מקומית ולאחר מכן קפצנו לרחוץ בנהר-הכפר. היתה זו פינת חמד יפיפיה עם מים צלולים ושלוים שזורמים לאיטם, וממעל צמחיה ירוקה ועשירה. אך אבוי, אחרי הבריכות האולטרא מהממות של אתמול זה הרגיש לנו כמו סתם-נחל. האם נגזר גורלנו להשוות כל פינת חמד לאידאל היופי של הבריכות? בכל אופן, אין תלונות -

שיחקנו יאניב על גדת הנהר וביקרנו במערת הנטיפים הסמוכה. יום כפרי ורגוע.

לעת ערב, סעדנו במסעדת המלון היחיד בעיירה שיש בו בריכת שחייה. הילדים לא חשבו פעמיים וקפצו ישר למים (בכל זאת עבר בערך שבוע מאז הפעם האחרונה שהם טעמו כלור…), ואפילו הכירו חברים מקומיים חדשים, איתם הם תיקשרו בעיקר בשפת המשחקים.

בסוף היומיים הרטובים שאלנו את הילדים איפה הם הכי נהנו, והם אמרו שהכי כיף בבריכה במלון. כנראה יש משהו בכלור הזה שאין לו תחרות. נרגענו: אנחנו עדיין יודעים ליהנות מסתם בריכה 😇

רוב המטיילים נוסעים מכאן דרומה ישירות לאנטיגואה. אך עבורנו זו רק יריית הפתיחה לטיולנו באזור הכפרי-הררי של גואטמלה. המפגש המחודש שלנו (מאז הטיול בנפאל לפני 12 שנים) עם החיים הכפריים הפשוטים הצית בנו מחדש את חדוות התרמילאות. החלטנו לפנות בחדות מערבה אל אזור שהלונלי היטיב להגדיר: "אם יש זמן, ישנה אפשרות להרחיק אל הגבעות בהן ניתן לבקר בעיירות מאיה מרתקות וטיולים נהדרים ביניהן".  יהיה מעניין!