Go Slow, man!

 אחרי כמעט חודש במקסיקו, אנחנו מרגישים בשלים ומוכנים לדבר הבא. והדבר הזה נמצא במרחק רבע שעה נסיעה ממעוננו המיותש ……

תופים בבקשה…….. - מדינת בליז! יא מאאן!

הדרמנו לאורכו של החוף הקריבי המקסיקני, עד שהגענו לגבול עם השכנה החביבה מדרום בליז.

קידם את פנינו במעבר הגבול פקיד אדיב שסייע לנו למלא את הניירת הנדרשת ( כפול 5… אולי מתישהו איפשהו מישהו ימציא כבר טופס משפחתי??? ) , אמר "ברוכים הבאים לבליז" ושיהיה לנו יום טוב.

גם נהג השאטל שלקח אותנו ממעבר הגבול עד למעבורת בבליז סיטי היה חביב ביותר, דבר שסייע לנו לקבל בהבנה את העובדה שדלת הנוסעים בואן נפתחה לה מעצמה בכל 4 קילומטר בממוצע.  

צ'ופו נגנב על עצמנו- היינו גזורים!!! 

בהתחלה הנהג השקיע, עצר בצד, יצא מהרכב וסגר בעצמו את הדלת בטריקה אדירה. אך כאשר הבנו שאם נמשיך לעצור כל רגע נגיע לבליז סיטי מחרתיים (נסיעה שאמורה לארוך כשעה וחצי בסה"כ), יוני התנדב לשבת ליד הדלת ולסגור אותה בעוצמה בכל כמה דקות תוך כדי נסיעה. טוב, זה לא שהיו נוסעים נוספים ברכב שהיה להם את הכוח לעשות זאת- יוני היה הגבר היחיד ברכב (פרט לנהג), אבל מלבדנו היו ברכב עוד 4 הולנדיות, במימדים וכוח של הולנדיות, שיכלו לעשות את העבודה לא רע גם הן…

ענייני הדלת עיכבו אותנו 5 דקות יותר מידי, פספסנו את המעבורת ונאלצנו להמתין שעה וחצי לבאה. ההולנדיות היו שבורות מזה. אבל אנחנו אחרי חודש טיול כבר למדנו לקחת בלתמים כאלה בשוויון נפש. שיעור חשוב לחיים בכלל, ובאופן כללי לחיים על האי קיי-קולקר.

מקסיקו היתה סבבה. אבל כאן, אווו, זה משהו אחר. ואיזה כיף השינוי הזה באווירה.

נתחיל מזה שבבליז כולם מדברים אנגלית. וגם ספרדית, וקריאולית, שזו כהגדרתם "אנגלית שבורה" (עם 'ב' דגושה). אבל הכי חשוב- אנגלית! סוף כל סוף אפשר להתבטא בחופשיות :-)

בנוסף, כולם כאן רגועים ועם חיוך על הפנים. ולמה שלא יהיו? הסיסמה שלהם היא go slow , וכשעושים הכל לאט יש זמן לחייך לאנשים, לברכם ב"בוקר טוב" ולהנות מכל היופי שיש לטבע להציע.

האי קי קולקר הוא אי קטנטן בלב הים הקריבי, בעל חול לבן וזרוע עצי קוקוס.  בעיירה שעל האי הרחובות הם דרכי עפר, ומתניידים בו בעיקר באופניים או ברכבי גולף. מפה ומשם מגיחים רסטפארים, ועל מזחי העץ, בין הסירות, ניתן לראות המוני שקנאים שמחפשים חכה (מממ… או שבעצם הם מחפשים את מה שנתפס בחכה).

האי כל-כך קטן שיוני הקיף אותו בריצת בוקר יפיפיה שהתארכה עד מאוד לא בגלל גילוי של אדמה חדשה אלא בגלל שבחלקו הפראי של האי כל פנייה לכיוון הים הביאה לדד-אנד יפיפיה שהצריך חזרה קצרה. כך הומצאה בת-דודתו של "טיול הכוכב" - "ריצת מרבה הרגלים". בסופו של דבר ראסטהפרי רכוב על אופניים ליווה את יוני עד שווידא שאין יותר איפה לטעות והמשיך בדרכו. 

לא צריך להתאמץ הרבה (וגם לא לקנות כרטיס לכל דבר) כדי להנות מהעושר של חיי-הים פה, בקרבת שונית-המחסום השנייה בגודלה בעולם (כן, היא נמצאת גם כאן). מבט חטוף ממזח אקראי יגלה לנו המוני דגים, סרטנים, סטינג-ריי , סוסוני-ים ועוד.

בחוף ה"איגואנה" מתקיימת בכל אחה"צ לקראת השקיעה האכלה של חתולי-ים (או, ע"פ קוקה, פיתה-עם-זנב), מה שגורם להתקבצות המונית סטייל ערימת-ילדים הן של חתולי הים והן של התיירים שהגיעו להתבונן בהם, להאכילם וללטפם.  הילדים נהנו מחתולי-הים עד כדי כך שמצאנו את עצמנו בכל אחה"צ באותו החוף, מלטפים חתלתולי-ים ומתבוננים בשקיעה.

אנחנו מודים שבאמת כל זה הכניס אותנו לאווירת ה-go slow , אבל רצינו בכל זאת לחקור קצת יותר את ה-marine life שיש לים כאן להציע. הצטרפנו לסיור שנירקול מסירה שמגיע למספר אתרי שנירקול בסביבת האי.  

שנירקלנו בנקודה בה היו המוני כרישים (ידידותיים למשנרקל המצוי) וסטינג ריי. מה שהיה מגניב בנקודה זו היה שהיינו ממש בלב ים- אבל יכולנו לעמוד במים שהגיעו לנו לגובה המותניים.  שנירקלנו בריף אלמוגים מהמם, במים צלולים ובין המוני דגים בשלל צבעים. חיפשנו פרת-ים, שלא ידעה על בואנו ובדיוק כשהגענו היא רעתה בשדות זרים. אבל מה שכן, בדרכנו חזרה איתרנו להקת דולפינים מתוקים שדקות ארוכות צללו וקפצו לנגד עינינו. 

כמושא-מחקר בונוס, קיבלנו תצוגת תכלית של סיסמתם של בני המקום: הפעילות החלה באיחור אופנתי של כשעה. עלינו על הסירה עם ציוד השנירקול שקיבלנו, והתחלנו בסעפ"שים: שטנו למזח במרחק של 3 דקות הפלגה כדי לאסוף משתתפות נוספות לסיור. חזרנו למזח הראשון לאסוף מדריך נוסף, שמרוב שהוא הלך לאט הוא לא הספיק לעלות על הסירה ביחד איתנו. אח"כ הפלגנו עוד כמה דקות כדי לחבור לסירה נוספת- אליה עברנו להמשך הסיור (שבעצם עדיין לא ממש התחיל…), ורק אז הגיע הרגע שבו הסיור יכל באמת להתחיל. רק שהם איכשהו השאירו את הציוד שלנו בסירה הקודמת ואילתרו ציוד אחר. המיומנות להתמודד עם בלתמים שוב עמדה במבחן. לא היה פשוט לילדים, אבל צלחנו גם את זה. אלופים שלנו 💪

לשמחתנו, גם כאן הצלחנו לגנוב שעה נטולת-ילדים ויצאנו לחוות את חיי הלילה הסוערים על האי ולכתוב את הבלוג הזה. בחרנו לשבת לקפה במסעדה איטלקית חביבה עם מסננות ופומפיות בתור אהילים. יוני בחר בה כי הוא ראה שיש שם הופעה חיה. אבל למרבה העצב, עד שהגענו אליה ההופעה כבר הסתיימה, המטבח נסגר ובערך בחצי כוס הקפה שלנו כבר קלטנו שאנחנו האורחים האחרונים במקום ושכל הצוות יושב ומחכה שנלך כבר כדי שיוכלו לסגור וללכת הביתה (השעה 22:00, לא 2 בלילה).  ככה הם כאן. חיי הלילה כבודם במקומו מונח, אבל רק עד 22:00 .

למרות הרמזים שנשלחים אלינו כאן מכל עבר "לקחת את זה לאט", אנחנו עדיין לא לגמרי משוכנעים. 3 ימים נהדרים הסתיימו ואנחנו כבר עם הפנים ליעד הבא, אולי שם נצליח ליישם את העניין קצת יותר טוב.