לא רק ים

 עזבנו את הים הקאריבי והאווירה האפריקאית הנלווית ובשלושה דילוגי צ'יקן-באס עברנו אל העיירה סן-איגנסיו שנמצאת קרוב למעבר הגבול עם גואטמלה. הדרך אל העיירה מתפתלת בין גבעות ירוקות ובתים כפריים. בדרך, גילינו שכרטיסי האוטובוס שרכשנו כללו גם בונוס בצורת רכבת הרים, אבל בלי הקטע של הפיקוח ולבדוק בטיחות המתקנים כל שנה (הרי ידוע שזה מוציא את כל הכיף). בואו נגיד ש"המתקן" (סקול-באס אמריקאי) ראה מוסך בפעם האחרונה בארץ מולדתו אי שם בשנות ה-80.

סאן-איגנסיו היא שונה ממה שהכרנו עד כה בבליז. הים אינו האלמנט המרכזי פה (עד כדי שהוא לא אלמנט פה בכלל) והתרבות, האוכל והאווירה הרבה יותר דומים לגואטמלה ומקסיקו. זה אומר שחזרנו לטאקוס ולספרדית. 

האטרקציה המרכזית של סן-איגנסיו שבזכותה היא תזכר לדורות, ובעיקר בקרב הדור הצעיר, היא הקומבינה של ה-Air BNB שלקחנו. בקתת עץ חורקת, נחמדה וסטנדרטית, בהחלט לא משהו פנסי, שממוקמת בתוך ריזורט עם בריכה, מסעדה ועוד שירותים נלווים ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שאנחנו רגילים (וגם ממה ששילמנו…). מבחינת הילדים- פה יכול היה להסתיים הטיול. כל פעילות שנעשה מחוץ לבריכה המפנקת היא בונוס (מבחינת ההורים). גם ההורים נהנו מהריזורט: הנוף היפה, השקיעות ושתיית דרינק ופיצוח בוטנים (שהבאנו מהסופר) על גדת הבריכה הנעימה. 

ברגעים שבהם הצלחנו לא לטבול באותה הבריכה, טיילנו בסן-איגנסיו ובסביבתה. היינו בשוק ואכלנו צהרים בדוכן עם סניורה חביבה שארחה אותנו יפה. הטאקוסים זרמו כמים ואח"כ גם הצטיידנו בפירות וירקות טריים שחסרים לנו כל כך בתזונה. 

עברנו גם בחוות שימור איגואנות ונוכחנו לראות שגם אותן, כמו את היגוארים, לא משמרים בקופסאות שימורים. 

השכן הכי קרוב לביתנו הוא אתר עתיקות של המאיה בשם קהאל-פץ'. עתיקות זה לא סופר הקטע שלנו, אבל הלכנו לבקר בו לשם השכנות הטובה וגם זה פשוט כ"כ קרוב שחבל לא ללכת למקום שלא מצריך מונית. בשביל להוציא את הילדים מהבריכה (ועוד בשביל אתר ארכיאולוגי) הכנו הרפתקה מתגלגלת בפתקים לפי מה שקראנו על המקום. הילדים, שלא הבינו איך יכול להיות שהפתקים אשכרה קשורים למגדלים והפרמידות שיש במקום וגם קשורים לסיפור מתח בהמשכים שמיכל מספרת מידי ערב, האמינו שאכן גמד קטן נתן לנו את הפתקים וביקש שהילדים יבצעו את המשימות בלי לשאול שאלות. זה הצית את הדמיון של כולנו. הסיפור הלך והתפתח בכיוונים שונים בראשם של הילדים. קוקה היתה בטוחה שזה ארמון של פיות (בו היא המלכה של הפיות, ואפילו היה לה כתר) וסער בכלל לקח את זה לכיוון של חייזרים. צ'ופו לקח את זה לכיוון של ממלכת המדרגות והעטלפים (לא צריך הרבה דימיון בשביל זה, אבל מילא).

ביום אחר שכרנו ג'יפ (של חברת ג'יפ!), הצטיידנו בטוסטאדס בבוטקה-קפיטריה של איזה בצפר באחד הכפרים בדרך ונסענו לטיול בשמורת עצי האורן מאונטיין-פיין רידג'. אורן? מה קשור אורן לג'ונגלים? לאור זה שהיה שלט 'ברוכים הבאים לשמורה' ולאחריו היער הפך בבת אחת למחטני, הסקנו שקק"ל התלבשו על השמורה הזאת, או שזה משהו של המנדט הבריטי שהיה פה. מה שכן, בליז שופעת מים ויש פה כמה פינות חמד שוות ביותר. היינו במפל שנקרא ביג-רוק-פולס ותהינו האם הכוונה היא שהמפל גדול או האבן. תכלס שתי האופציות אפשריות. תראו בעצמכם…

אח"כ עברנו למערכת בריכות רדודות שבין הסלעים בנהר הרחב. יפה כאן!

בתחילת היום קבוצת תיירים אמריקאית העניקה לנו מזרון-ים ששדרג לנו את יום הרחצה וההסתלבטות. בנוסף, הילדים המציאו ספורט חדש בשם רפטינג מזרונים. כשסיימנו, הענקנו את המזרון לתיירים אחרים מגרמניה וכך העברנו את השפע הלאה בעולם. כי זן זה אנחנו, וחיש מהר קנינו לנו בשוק מזרון-ים-מחמד שיהיה שלנו.

כאן מסתיים הטיול שלנו במדינת בליז. אהבנו מאוד לטייל כאן. הטבע יפה, הים נהדר ובעיקר האווירה והאנשים. המדינה היא שילוב ומפגש של תרבויות והיסטוריה של קולוניה בריטית שהושפעה מארה"ב בתוך יבשת ספרדית. לפעמים יש הרגשה שהבליזיאנים עדיין לא החליטו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים: אנשים מדברים אנגלית, קריאולית וספרדית, התמרורים הם במיילים וגם בקילומטרים ויש ביטוי ומקום לבני המאיה, לגאריפונה ולתרבות הקאריבית השחורה. כבוגרי כור ההיתוך הישראלי זה נראה מוזר ומבלבל. אבל אולי זו דווקא דוגמא לסובלנות ולקבלת השונה והמצב כפי שהוא- כמו שלמדנו מלינדו, הנהג משבט המאיה.