רוגע פשוט

 האמת - כשיצאנו לטיול, לא תכננו להגיע לבליז. תכננו להתחיל ממקסיקו ולהמשיך לגואטמלה. לא חקרנו, אפילו את הלונלי של בליז לא קנינו!  אבל, תוך כדי תנועה, הבנו שבשביל להגיע לגואטמלה ממדינת קווינטנה רו שבמקסיקו, הכי הגיוני שנעבור דרך בליז. כשהתחלנו לחקור איפה מעניין לטייל בבליז, הסתכלנו קצת בפורומים וראינו שרוב המטיילים מגיעים לקי קולקר, וחלקם הקטן ממשיך לעיירה נוספת ביבשת עצמה, וזהו. אבל אז קראנו קצת באתרים לא של ישראלים ופתאום גילינו שיש כפר קטן, רגוע ופחות מתוייר שממנו ניתן לצאת לטייל באחת משמורות הטבע היפות שיש בבליז- שמורת קוקסקומב. מעניין! ים, טבע - נשמע בול אנחנו. חיש מהר מצאנו לנו הוסטל מגניב כזה של מטיילים מכל העולם, להשלמת האווירה הכללית של הכפר, והופ! מצאנו את עצמנו בהופקינס.  (קחו רגע אוויר להרגע מהפאנץ' המחוכם)

אבל רגע לפני שאנחנו נעלמים בעננת חול אבק בחופי קי-קולקר ומופיעים באותה העננה בדיוק על החול הלבן ותחת עץ קוקוס רענן בהופקינס, אנחנו לומדים להכיר מקרוב את רזי התחב"צ המקומי: צי אוטובוסי סקול-באס הצבועים בצבעים ססגוניים, נהוגים בידי ראסטה-מן מגניב ועם מוזיקה קריבית סטייל בוב מארלי.

עכשיו, פאסט פורוורד 5 שעות. היינו בעננת האבק…

הופקינס זה חוף ים עם חול לבן שעליו פזורים צריפי עץ בין עצי קוקוס. בין הצריפים מתרוצצים ילדים (כולל הילדים שלנו), תרנגולות, אפרוחים ומנגלים שמבשלים אותם (רק את שני האחרונים ברשימה למרבה המזל שלנו ושל ילדנו).

התושבים כאן הם עירוב של אינדאינים ואפריקאים וקוראים לזה גאריפונה. בדומה לתושבי קי קולקר, גם כאן בני המקום הם סופר נחמדים ומסבירי פנים.

אמנם אין בהופקינס המוני תיירים (שזה נפלא!), אבל מסעדה בכל בית שני יש גם יש. על מנת להכיר את התרבות הקולינרית המקומית, בחרנו במסעדה שמגישה מאכלי גריפונה, הזמנו את מנת היום וחיכינו. לצערנו, המסעדה המאוד אותנטית התגלתה כבעייתית בשלושה תחומים מהותיים בתחום המסעדנות: לא טעים, לא משביע ולא זול. מעתה הארוחות יסתכמו בתרנגולת על האש אצל המנגליסט שיקרה בדרכנו כיוון שאלה מסתובבים בשטח לא פחות מחומרי הגלם. 

אם הרגשנו עד כה שרצנו ממקום למקום ומאטרקציה לאטרקציה, אז כאן זה נגמר. העברנו את הימים בשהייה במקום. מבחינת הילדים הכפר הוא ארגז חול ענקי (ליטרלי), ומבחינתנו ההוסטל הוא מקום שוקק חיים שאפשר להכיר, להתייעץ ולדבר על החיים עם אנשים מכל העולם. כמו שהוסטל מטיילים אמיתי אמור להיות. המטבח, השולחן המרכזי וגם הערסלים הם נוחים מאוד לארוחות, לימודים, עבודה ומשחקי קופסא, ונוצלו היטב.

כמו שניתן היה לנחש, פעלתנים שכמותנו לא רבצו בהוסטל במשך שבוע, ובין סתלבט אחד למשנהו שמנו פעמנו אל עבר שמורת קוקסקומב. השמורה היא בעצם ג'ונגל, שבו משמרים יגוארים. על מנת להגיע אל השמורה תפסנו שני צ'יקן-באס-ים (הלא הם האקס-סקול-באסים המדוברים) ומונית עם נהג שגר בכפר מאיה-סנטר שבשולי הפארק. נהג המונית לינדו, בן שבט המאיה, סיפר לנו שהשבט שלו היה חי בג'ונגל, שותה ודג דגים בנהר, צד למחייתו וכורת עצים על מנת לבנות בתים או סירות, עד שהממשלה ביקשה מהם לפני כ-40 שנה להתפנות אל מחוץ לפארק כי הציד, הדיג וכריתת העצים לא עולה בקנה אחד עם שימור הטבע והיגוארים. הבטיחו לבני השבט שברגע שתהיה שמורה יגיעו גם תיירים שמנמני-ארנקים שישמחו להשאיר אצלם את כספם, אך מרגע הקמת השמורה מרבית התיירים מגיעים בטיולים מאורגנים ובני המקום לא רואים מהם ולו בליזיאן אחד. 

הטיול בג'ונגל הוא קצת כמו לצלול בטבע. הסביבה היא תלת מימדית כיוון שתוכל לאתר חיות אקזוטיות בכל גובה. הצלילים הם שונים ומעידים כי אנחנו מוקפים בחיים רבים ומערכת אקולוגית שלמה שלמרות שהתאמצנו מאוד ראינו רק עכבישה ענקית, נחש וסנאי חמוד עם אגוז גדול וזה כנראה אחוז אחד ממה שהיה שם סביבנו. למרבה האכזבה לא ראינו בג'ונגל יגוארים משומרים או כל קופסת שימורים אחרת. אבל אנחנו יודעים שהם היו שם. לרגעים מסויימים היה נדמה לנו ששמענו נהמות חרישיות מידי פעם. עינינו תרו אחר החיה הנוהמת אך לא גילינו מי הוא מיץ פטל. לאחר כמה נהמות, וכמה חיפושי שווא, פתאום קלטנו שצ'ופו נוהם לו בצד ומשתעשע מהתרגשות השווא שלנו. איזה ממזר!!!

הטיול עצמו היה לא קל. צעדנו בג'ונגל לאורך 6 ק"מ , שכללו טיפוס של 300 מטר בסה"כ. אולם, הטבע המרהיב, הסיפורים של אבא יוני על הג'ונגל בבוליביה וגם הכתפיים שלו עזרו להגיע אל נקודת תצפית 360 מעלות יפה ומפל נהדר שרוממו את רוחנו עד כדי כך שהטיול נהיה קל (ואפילו כיף לכל הדעות).

בדרך חזרה לינדו הנהג לקח אותנו לראות שרידי מטוס שהתרסק באמצע הג'ונגל ונשאר שם עד לעצם היום הזה, ומפעל שוקולד של בני המאיה מהכפר שלו. שוקולד מעולה, שוקו עם צ'ילי וגם מסעדה טעימה ונעימה. שמחנו לתרום לכלכלת הכפר המקופח וחזרנו להוסטל עייפים ומרוצים.

אחרי שנרגענו כהלכה מהרפתקאותינו בג'ונגל, הצטרפנו לסיור לילי בנהר. בחלק ההקדמה של הסיור, תרנו אחר תנינים על גדות הנהר שהגיחו ממחבואם, בין השיחים. אפילו הצלחנו לראות אחד או שניים, מביטים עלינו בעיניים זורחות מתוך החשיכה. לאחר מכן הגיע החלק העיקרי של הסיור - תופעת הביולומינסנס (bioluminescence): פלנקטון שזוהר בכחול כאשר מערבלים את המים, ממש כמו סטיקלייט שהתפזר במים. קפצנו למים והרגשנו כמו דמות מאקסמן: איש הגרילנדות. עם הושטת היד או תנועת השחיה, נקודות של אור זורמות על פני העור וזה ממש, אבל ממש מגניב!!!

(אין לנו תמונה טובה מהסיור, מצרפים תמונה מגוגל להמחשת החוויה...)

הכפר הופקינס מצטיין גם בחבורות נגני התופים. יוני לקח שיעור אצל הסלב המקומי, אחרי שסיפר בגאווה שהוא מוזיקאי (כאילו שחשוב להיות מוזיקאי על מנת לדפוק על תוף..). השיעור עצמו הוא לא ממש מורה שמסביר איפה לעשות מה ואיך. זה כולה תוף. אבל הניגון עצמו הוא סוג של מדיטציה זוגית עם המורה. 

אחרי 6 ימים בהופקינס, אנחנו מרגישים שהצלחנו ליישם לא רע את כל העניין הזה של go slow , והיה כיף ביותר! נשתדל להמשיך וליישם את הגישה הזו בחיינו, ואם לרגע נרגיש שאיבדנו את הדרך, תמיד נוכל להיזכר בכפר הקריבי הרגוע, בקול הגלים, בחול הלבן ובילדים בונים לעצמם בו עולמות בין קוקוס (אח גדול) לקוקוס (אח תינוק), בבני הגריפונה החביבים, בלחם הבננה הטרי במאפייה המקומית וברוגע הפשוט. פשוט.