הכנות אחרונות

בימים האחרונים, חווינו הרבה "דברים אחרונים": חזרה אחרונה עם ההרכב הזה וההרכב ההוא, שיעור זומבה אחרון או אקרובטיקה. ופרידות. הרבה פרידות ממשפחה ומחברים אהובים. מהמסגרות הנוחות והחמימות שלנו- מהעבודה, מהכתה בביה"ס ומהגן. 

למרות שמיכל לא רצתה לארוז את הבית לפני הטיול "כי גם בלי זה יש מספיק עניינים ובאלאגן", יצא שדווקא כן ארזנו קצת ארונות ואת המטבח כדי לפנות מקום בביתנו למשפחה נחמדה אחרת.

עם כל הפרידות והאריזות, זה ממש מרגיש כמו סיום של תקופה (גם אם הסיום הוא רק זמני) והתחלה של משהו חדש. 

משהו בתוכנו תוהה, למה לעזוב? מזג האוויר כל כך יפה. כל כך נעים בחוץ. החברים הרבים כאלה נהדרים. שלנו, של הילדים. אנחנו והם הולכים להתגעגע. שלא לדבר על המשפחות. 

אז מצד אחד תוהים למה לנסוע ולעזוב את כל הטוב הזה כאן, אבל מצד שני דווקא ממש מתחשק להזיז קצת את הגבינה שלנו, ולקפוץ ראש ישר אל תוך ההרפתקה שיצרנו לנו. נתחיל מלשבת בסלון הדירה שהזמנו בפלאיה כשבחוץ 30 מעלות (וגשם) ולחשוב - מה עושים היום? איזה דבר חדש נראה ונחווה?

ברור לנו שהשבועיים הראשונים יהיו טירונות. תקופת הסתגלות לכולנו. אנחנו נכנסים בעיניים פקוחות, ויודעים שזה הולך להיות לא פשוט. וכהקדמה למבוא, יש לנו את הטיסה: 18 שעות של ישיבה בתוך צינור מתכת מעופף עם 3 ילדודס שלא יודעים מה נהיה עם עצמם. 

יותר ממה שהתרכזנו בתכנון הטיול לפרטי פרטים, התרכזנו בתכנון תעסוקה לילדים לטיסה. יש לנו חוברות כאלה, חוברות אחרות, לכל אחד בנפרד וגם ביחד. דפי ציור וקלמר מלא שלא יבייש.... יש אוכל, יש נשנושים, והכי חשוב- יש מסכים. מקווים שאיכשהו, עם כל זה, ועם קצת מזל יהיו גם כמה שעות שינה פה ושם, נצליח איכשהו לעבור את היממה הקרובה, אותה אנו מתחילים במקום אחד על פני הגלובוס, ומסיימים במקום אחר לגמרי.

אז... הפרידות המרגשות כבר מאחורינו.

הבית ארוז (לפחות המינימום ההכרחי).

התיקים גם כן.

כל עולמנו לששת החודשים הקרובים נדחס לו אל תוך מספר תיקים.

עד כה, הכל הולך לפי התוכנית.

המסע שלנו מתחיל כאן ועכשיו.