יצאנו לדרך!
בבוקר ה-14 למרץ הכל עבד בדיוק מופתי.
התעוררנו לפנות בוקר, התארגנו בזריזות ויצאנו
בשתי מכוניות ובעזרתם האדיבה של אבאמא רימר התייצבנו היישר בתורים הבלתי נגמרים של
נתב"ג (זה שכולם החליטו לברוח מהמדינה זה בסדר, אבל למה כולם חייבים לצאת
בו"ז??).
איכשהו התגלגלנו מפה לשם ומשם הלאה, ולבסוף
מצאנו את עצמנו בגייט בול בשעת העלייה למטוס. כמו שעון!
אמנם הטיסה יצאה באיחור של מספר דקות, אבל היא עברה נהדר. הילדים היו מדהימים (כמובן שהמסכים האישיים במטוס עזרו מאוד). כשהגלגלים עזבו את הקרקע נתנו ידיים והסתכלנו אחד על השניה – אנחנו אשכרה עושים את זה!
בפריז מצאנו את טיסת ההמשך בקלות רבה. צ'ופו לא
מבזבז זמן וכבר נותן לנו טעימה איך הולך להיות לנו איתו. בגדול, הוא הולך לאן
שהרוח לוקחת אותו ובקשות שלנו שיעצור לא עושות עליו רושם. מצד שני, כמה ברדקיסט –
ככה חמוד. במעבר בקונקשן, יוני דיבר עם מישהו שהוא מכיר מאיפשהו וצ'ופו פשוט נתן
לו יד. וככה הלכנו בשרשרת כששני המבוגרים נבוכים פצצות, וצופו מבסוט. סער, מצד שני, הלך לשירותים אחרי הטיסה ויצא עם
רושם רב. "השירותים שלהם על רמה" ובכך סיכם במשפט נאיבי אחד את כל היתרונות
של העם הצרפתי. יוני, מצד שלישי, נכנס
למוד מוצ’ילר וסידר לעצמו
טעימה של וויסקי שנמזג מבקבוק שעולה 500 יורו וריח של סיקיי-וואן (שהפך מאוחר יותר
לסטינקיי-וואן אחרי 10 שעות טיסה נוספות). השירותים על רמה – ולאבא יש עוד מה
ללמוד מהם....
למרות זאת, עדיין שומרים על מורל גבוה (וזה
המקום לציין שוב את הסבלנות של הילדים! כשמגיע אז מגיע).
גם הטיסה הזו
עברה בנעימים. בפרספקטיבה של טיולים רציניים כל 10 שנים בערך (זה השלישי), שמים לב
להתפתחויות טכנולוגיות. למשל – האינטרנט, ואז הטלפון הנייד . אבל ללא ספק ההתפתחות
הכי מרעישה בתחום התעופה היא ששמו מצלמות מחוץ למטוס שמצלמות את הקרקע ואת נקודת
המבט של הטייסים. רק זה יכול להעביר 10 שעות טיסה.
עם כל הכבוד
לתחום התעופה שפתר את בעיית ויכוחי מי-יושב-ליד-החלון (אנחנו משוכנעים שגם הטייסים
רבים על זה) אבל, נחמד היה אם המוחות הטובים ביותר היו מתכננים טוב יותר את ניהול מטען
המטוס בקונקשן. כי אז אולי המוצ'ילות שלנו היו מגיעות ביחד איתנו למקסיקו ולא
נשארות בפריז 🤦️
כן, בדיוק כך.
ולא רק התיקים שלנו, אלא של כל מי שעשה קונקשן לטיסה. (זוכרים את העיכוב בהמראה?
אז זה מה שהדייל הצרפתי מלמל. פוטו-פוטוטו). האירוע נוהל בבלגן מופתי שרק צוות קרקע
מקסיקני יכול להפגין ובסיום עוד שעה וחצי מהנחיתה פגשנו את הנהג שלנו שכבר התייבש
כהוגן. אבל נראה שהוא רגיל. הוא היה ממש נחמד בכל אופן.
הגענו
בדרך לדירה,
קריאות ההתפעלות של הילדים מכל לוגו מפואר ומואר של מלון העידו על ההתרגשות הרבה.
הגענו לדירה אחרי חצות. מיכל שלא ישנה טוב בטיסה קרסה אל השינה המקסיקנית הראשונה שלה.
אבל השאר היו מבחינה ביולוגית לפחות בפתחו של עוד יום אחרי שנת לילה ערבה ומכובדת.
שלום ג'ט לג.
נפרדנו בשדה התעופה.
השבמחקאתם- יצאתם בחיוך גדול בפה ובלב, להגשמת החלום. כל כך הרבה זמן תכננתם והתכוננתם, והנה זה הגיע.
אנחנו- חזרנו עם חיוך גדול בפה, יופי שיצאתם להגשמת החלום, ועם חיוך קטן יותר בלב- מחכים בדריכות שתגיעו בשלום, תהנו ותחזרו בשלום.
חזרנו לבית בו חמש המיטות שלכם ריקות. בית שבו בלילה הקודם היה חדר הנכדים מגרש שעשועים של הילדים. הקולות של כולכם מהדהדים באוזנינו. אנו עוקבים באינטרנט אחרי מיקום המטוס במהלך הטיסות, חושבים עליכם ומחכים לתמונות ולכל פיסת מידע איך עברה הטיסה, איך אתם נהנים, איך אתם יוצקים תוכן לטיול הארוך הזה.
תנצלו כל רגע, תהנו המון.
מתגעגעים.... חיבוק ענק ונשיקות לכולכם.