שבט בלייכים גם יחד

 איפשהו באמצע הטיול, כשהיינו בין גואטמלה למקסיקו, קיבלנו הזמנה שאי אפשר לסרב לה: שבוע של המשפחה המורחבת - מסבא וסבתא בלייך ועד ששת הנכדים - בוילה בטוסקנה שבאיטליה. זה מימוש של תוכנית שנדחתה פעם אחר פעם בשל מחלות ומגפות עולמיות ועכשיו, כשאנחנו בטיול זה פחות או יותר כמו שההורים שלך "קופצים" לבקר בטיול אחרי צבא לשבוע של מיטות רכות ששכחת שקיימות והרגשה של תייר ולא של מוצ'ילר. נוסיף על זה את הגעגועים וההתרגשות לפגוש את סבא/אבא וסבתא/אמא אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו. בקיצור זה הזמן לשלוף את גישת החיים הבריאה "לא אומר לא למרלו".

כך, קצת אחרי ראש השנה, התקבצו מקצוות תבל הבלייכים. מישראל, מגרמניה וכידוע אנחנו שנחתנו בפריז זה לא מכבר שמנו פעמינו אל עבר הוילה העתיקה שבמרכז איטליה. מצרפת הסגרירית, חצינו את האלפים באוטובוס והגענו אל העיר טורינו המקסימה הזכורה לבוגרים מבינינו בזכות השוקולד טורינו שעלית למרבה הצער הפסיקה לייצר. טורינו היא עיר איטלקית סטנדרטית וזה אומר שהיא 

א. מהממת ביופייה: מלאה בארמונות, מבנים עתיקים, מוזיאונים, אמנות ופסלים. 

ב. כל 5 מטר יש את הפיצה הכי טובה שאכלת בחיים שלך, את הגלידה הכי טובה בעולם או בית קפה מפוצץ בקלאסה בו אפשר לאכול טירמסו ובטורינו ספציפית לשתות את המשקה המקומי האלוהי ביצ'רין והשוקולד המקומי ג'יאנדואיטו שזה השוקולד טורינו של עלית אבל בגרסת האוריגינל שעדיין מייצרים כאן.

ג. אנשים מדברים זה לזה בשפה שהיא כמו שירה, לבושים מיליון יורו, מחייכים וממש עוזרים ואכפתיים. למשל, כמה דקות אחרי שנכנסנו לדירה שלנו בקומה השלישית של בניין עתיק, התחלנו לשמוע קריאות מבחוץ "במביני במביני". איזו שפה יפה, אפילו כשהם צועקים ברחוב זה חמוד. יצאנו למרפסת לראות על מה המהומה וראינו שמהעבר השני של הרחוב, עומדים דיירי הרחוב המבוגרים במרפסותיהם, מודאגים מאוד וצועקים לילד שטיפס על כיסא כדי להביט על הרחוב בלי הפסים המעצבנים של המעקה. ואז גילינו ש"אוי לא, זה צ'ופו שלנו!!!!" מייד הורדנו את צופו מהכיסא (ונעלנו את המרפסת) והרחוב נרגע. לא פשוט לטייל עם בנדיט.

איטליה זה בעצם כמו צרפת, רק עם חיוך ועם זרימה. אנחנו חושבים שזה בגלל השפה. לדבר צרפתית מחייב לקפוץ את הפה בגלל השורוקים. באיטלקית יש חיריק שזה מוציא חיוכים מכולם. עוד הבדל הוא שבאיטליה יש אוכל רחוב פשוט וטעים שנקרא "פיצה" (מכירים?). בצרפת מקום שמוכר מזון נקרא מסעדה צרפתית (ביסטרו/בראסרי - זה הכל מסעדות) ומסעדות - זה פחות כיף עם החבר'ה שלנו.

שמחים וטובי לבב קפצנו ברכבת מטורינו למילאנו, שם קיבלנו את הרכב המפנק איתו נהיה בשבועות הקרובים והתחלנו לנסוע דרומה. האוטוסטרדות האיטלקיות זורמות כמו יין קיאנטי ובשלב מסויים כשהנוף התחיל להראות כמו בסרט רומנטי (גוון חם, ברושים ספורדיים בצד שדות שמשתפלים על הגבעות) הבנו שהגיע הזמן לרדת מהכביש המהיר ולהתחיל להתפתל בכבישים הצדדיים (כמובן שגם הווייז רמז לנו לאן לנסוע). הנוף הטוסקני הוא נוף כזה מפורסם שמרגישים שנוסעים בתוך גלויה. הכבישים הקטנים, השדות, הכפרים ומבני האבן בעלי החלונות הקטנים האופייניים . הגענו אל הווילה שהיא בעצם בית חווה טוסקני בכפר קטנטן שיש בו עוד 3-4 בתים ובו מגרשי טניס, בריכה, אורווה ישנה שהוסבה לפינת משחקים, גינה ומדשאות ופינות ישיבה למשתים משפחתיים תחת כיפת השמיים וכמובן גם בתוך המבנה. מה שמדהים הוא שהבית לא נבנה כבית מלון. פשוט ככה החבר'ה כאן חיים. גן עדן.

התקבצו להם הבלייכים. התרגשות גדולה לפגוש משפחה אחרי כל כך הרבה זמן. ההתרגשות של הילדים היתה כפולה ומכופלת. לא רק ילדים בני גילם, אלא גם דוברים עברית וגם בני דודם האהובים. בנוסף, אחרי שטיילנו ביבשות וחצינו ימים, לא מצאנו בשום מקום סבא וסבתא אמיתיים. עבורנו השמחה היתה משולשת כי בנוסף לכל אלה זה היה השבוע שבו יכולנו להתאורר מנוכחותה של עננת הצומי שאופפת אותנו כבר חצי שנה. יש מצב שגם לילדים היה טוב להיות גם קצת בלעדינו. גם אנחנו ההורים יכולים להיות לפעמים קצת יותר מידי. 

במהלך השבוע הזה הרמנו ארוחות, נסענו לאגם, שוטטנו בסמטאות של ערים ימי בינימיות, רכבנו באופניים, שיחקנו משחקים, שחינו בבריכה והסתלבטנו. תכלס, זה לא כל כך משנה מה עשינו. העיקר שהיינו ביחד וזה היה פשוט כיף גדול.